עננה שחורה ריחפה מעל קהילת יהודי פרס. גזירה אכזרית יצאה מארמון המלך: על כל היהודים להמיר את דתם. פחד ואימה אחזו ברחובות, וזקני הקהילה הכריזו על ימי צום ותפילה.
כעבור מספר ימים, ביקשה משלחת של חכמי היהודים להתייצב מול המלך. בלב פועם אך בקומה זקופה הם צעדו אל תוך הארמון המפואר, כשהם נושאים עמם שתי ערמות בד כבדות.
המלך הביט בהם בקוצר רוח, משוכנע שבאו להודיע על כניעתם. במקום זאת, פרסו החכמים על רצפת השיש המבריקה שני שטיחים ענקיים. הראשון היה שטיח בעל צבע אחיד, אפור, חלק ומשעמם. השני היה שטיח פרסי עוצר נשימה ביופיו – יצירת מופת מרהיבה הארוגה מאלפי חוטים של ארגמן, זהב, תכלת וירוק.
"אדוננו המלך", פתח זקן החכמים, "לו היית צריך לבחור שטיח אחד שיעטר את הארמון, באיזה מהם היית בוחר?".
המלך גיחך. "איזו מן שאלה? בוודאי שבשטיח הצבעוני! לשם מה לי שטיח חסר חיים?".
החכם רכן קלות קדימה, הביט ישירות בעיני המלך, ושאל בהפתעה: "אם כך, הוד מלכותו, מדוע אתה מתאמץ כל כך להפוך את הממלכה שלך לשטיח האפור?".
המלך השתתק, נדהם מעוצמת השאלה, והחכם המשיך בקול רגוע: "יש אמונות שמנסות למחוק הבדלים ולכפות על כולם צבע אחד. אבל היהדות מלמדת אותנו שאין שום צורך שכולם יתגיירו כדי לעבוד את ה'. בורא עולם מגלה בתורתו הקדושה שלכל אומה ולכל אדם יש את התפקיד המדויק שלהם. העיקר הוא לקיים את רצונו – לחיות בצדק, ביושר ובמוסר, כפי שהוא ציוה בתורתו הנצחית.
"אנחנו החוטים היהודיים בשטיח הממלכה שלך", חתם החכם. "אם תדרוש מאיתנו לוותר על אמונתנו, לאבד את הייחודיות שלנו ולהיות כמו כולם, אתה פשוט תעקור את הגוונים הייחודיים שלנו מהממלכה שלך".
המלך, שהוקסם מהתשובה היצירתית ומעומק הדברים, חייך וקרע את הגזירה בו במקום.
נקודה למחשבה: אנחנו לא אמורים להיות העתק של אף אחד אחר. ה' נטע בכל אחד ואחת מאיתנו כישרונות, אופי וצבעים שהם רק שלנו. כשאנחנו בוחרים לעשות טוב ולהשתמש בחוזקות שלנו, אנחנו לא רק מאירים את הסביבה – אנחנו צובעים את העולם בצבעים היפים והייחודיים שנועדנו להוסיף אליו, ונותנים מקום גם לאחרים להאיר בגוונים שלהם.