נכנסים אנו לחודש אלול ולימים הנוראים, ימים של חשבון נפש ויראת הדין, סליחות ותחנונים, זה הזמן להתחזק ביראת שמים טהורה.
אלא שלא תמיד יודעים מה היא יראת שמים, וננסה בס"ד להסביר את המצווה של יראת שמים מחז"ל והראשונים זיע"א, אם נבאר שיראת שמים פירושה: לפחד מהעונש על העבירות, הן בעולם הזה והן לאחריו, באופן אוטומטי כשמשהו רע קורה לאדם הוא מיד מבין שזה מחטאיו, תפיסה כזו לחיים, לתורה ולקב"ה, מייצרת סלידה, כעס ומרדנות. ודרך זו שאדם בוחר לחיות כך היא ע"י כח סבל. הקב"ה ברא לאדם כח שעל ידו יכול לשרוד בזמן שסובל, וכל אדם לפי כח סבלו. כח סבל מיועד לזמן קצר לא לחיים שלמים. ועוד הקב"ה מצטייר בעיניו כדמות שמחפשת אותו ומענישה, ואיך יצליח לאהוב את ה', ובנוסף אף לבטוח בו?! והתורה ציוותה אותנו- "ואהבת את ה'", וגם לבטוח בו. והתועים שטוענים שדרכו של ה' היא ההענשה, ואז תאהב אותו, זה לא יכול לעבוד. וזה לא קונה אף אחד. ולכן זו לא יראת שמים, ואע"פ שיש מעין מקורות תורניים לדרך הזו, כיון שכתוב בתורה עונשים וחשבון נפש וכרת, וכתוב שצריך לאהוב את ה' גם כשמייסר את אדם, אבל יש להבין את הדברים…
בזוהר הקדוש (בראשית דף יא.) מבואר שיראת העונש, אינה יראת שמים, ונקראת 'יראה רעה' שעל ידה יענש האדם, היינו אדם שמפחד מעונש, זה הגורם שיבוא עליו עונש. ע"ש. ועוד כתוב באיוב (ג, כה): "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי", היינו שהנהגת ה', שאם מפחדים ממשהו הוא קורה. הגמרא (ברכות ס.) אומרת לפחד זה חטא, שנאמר "פחדו בציון חטאים". ומה שנאמר "אשרי אדם מפחד תמיד", אין זה מעונש או משהו רע שיקרה לו אלא מפחד שישכח תלמודו או יעבור עבירה, אבל לא העונש היוצא מכך. ע"ש. וכן כתב הרמב"ם (בהלכות תשובה פרק י): 'שיראת העונש זה רק לשוטים, או קטנים, אבל מי שכבר מבין עניין לא יעבוד מיראת העונש אלא מאהבה'. ע"ש.