בפרשת השבוע אנו נפגשים עם עשרות מצוות, הפרשה מלאה בהם, והייתי רוצה שנתפוס נקודה מאוד חשובה שהיא כח עבורנו ועבור חינוך ילדינו.
בהיותנו בחורים היו עובדים זרים בישיבה כגון סינים ורומנים, הסיפור נסוב אחר דמות אחת מהם: הוא היה בעל מבנה גוף רחב וגבוה. כמדומני שמעולם לא ראינו אותו יושב על כסא או נח קצת. משעות הבוקר המוקדמת ועד לשעות הקטנות של הלילה. הוא היה סוחט סמרטוטים, מבריק רצפות, מטאטא, שוטף את החצר, אוסף לכלוכים וכל עבודה שהמנהל השית עליו. הוא עבד פיזית לבדו בעבודה ששייכת לשלושה או ארבעה אנשים רגילים.
הדבר שהכי עמד לנגד עינינו הפליאה איך הוא מסוגל לחיות כך. תמיד להתעסק עם לכלוך ורפש, ללבוש בגדים מדיפי ריחות של חומרי נקיון כימיים, ובעיקר בסוף כל יום מתיש כזה ולקראת יום מתיש נוסף עוד לישון בכוך הקטן והמלוכלך שהיה מיועד לו, צמוד ממש למטאטא הענק ולדלי שיש בו שאריות מהספונז'ה האחרונה. כל השנה, גם בחופשות, זה היה נדמה כחיים בלתי נסבלים.
אני זוכר את אותו יום בו הוא הודיע למנהל שעוד מעט הוא עוזב את העבודה וחוזר למשפחתו שבחו"ל. הוא סיפר למנהל שכאן בישראל המשכורת בשקלים מתורגמת להרבה מאד כסף במדינה ממנה הוא מגיע, כל משכורת חודשית כאן שוות ערך כמעט למשכורת שנתית שם. במהלך הזמן הוא גם הוכיח את יכולותיו וקיבל העלאה קטנה במשכורת שתורגמה שם לכסף רב מאוד.
בכסף הזה הוא בנה בית מפואר באיזה כפר, הוא חוזר לארצו בתור עשיר גדול. המשפחה שמחכה ומצפה לו מאושרת עד למאוד, על אף הריחוק של כמה שנים.
הבה ונחשוב יחד ובשיתוף עם ילדינו האם העובד הזר צודק בדרכו האם כדאי לעזוב כך משפחה לכמה שנים ולחזור עשיר גדול. התשובה היא כן!
אדם חי כאן בעולם הזה, הוא עובד ועובד, לפעמים מוותר על נוחות גשמית ולפעמים אפילו יותר מזה… אבל כאשר הוא יודע שהשכר שמשולם כאן מתורגם שם בעולם האמיתי לפי אלפי אלפים מערכו כאן, הדברים מקבלים מימד אחר ונהיה קל יותר.