במהלך תפילת ערבית נערכה מכירה פומבית של "פתיחת ההיכל". הסכומים טיפסו במהירות עד שהגיעו ל-25 אלף שקלים. פתאום קם אחד המתפללים וזכה במצווה. לאחר התפילה ליווה את רב הקהילה לביתו, כשעיניו קורנות מאושר.
שאל אותו הרב: "האם אתה מרשה לי לדבר איתך בכנות?". האיש הנהן, והרב המשיך: "אחותך הגדולה עוברת ימים קשים ואין לה מה לאכול. איך אתה מסוגל להוציא סכום כזה בבית הכנסת כשהיא רעבה ללחם?". האיש הוריד את ראשו בבושה: "הרב, אתה צודק. זו טעות".
הרב חיבק אותו ואמר: "אם היית נותן את הכסף הזה לאחותך, זו היתה מצווה גדולה בהרבה. קודם כל צריך לדאוג לבני הבית".
מכאן מסר אדיר לכולנו. ישנם אנשים שרוצים להאיר ולעזור לכל העולם, אך שוכחים את אלו שקרובים אליהם ביותר. על כך מזהיר הנביא: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ… וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז). בני המשפחה הם בשרך, ואסור להתעלם מהם עבור מצוות פומביות.
חז"ל מלמדים אותנו ש"עניי ביתך קודמים". הברכה האמיתית והאור הרוחני לא נמדדים במחוות בחוץ, אלא ביחס שלנו בתוך הבית – כלפי בן הזוג, הילדים והאחים. קודם כל הבית, ורק אז כל השאר.