בפרשה מובא עניין "בן סורר ומורה", אך קריאה מדוקדקת חושפת: הבעיה אינה מתחילה בילד, אלא בהנהגת הבית. התורה מתארת את שורש ההידרדרות: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ". התורה מפרידה ומונה את קול האב בנפרד מקול האם, כדי להעיד על גישות חינוכיות מנוגדות. כאשר ילד גדל בבית מפוצל, נוצר ואקום חינוכי. הילד מזהה מיד את הסדק בין הוריו. הוא לומד לתמרן ביניהם, מנצל את חוסר ההסכמה כדי להשיג את מבוקשו, ומאבד את היראה כלפי שניהם. סוררות אינה צומחת מאין בנפש הילד, היא נובטת בקרע הקיים בהנהגת הבית ובהיעדר חזית אחידה.
התמונה משתנה כשהמצב יוצא משליטה וההורים נאלצים להביא את בנם אל בית הדין. שם, מול זקני העיר, הם מנסים ליישר קו ולהציג חזית אחידה: "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ". לפתע, שני הקולות הופכים לקול אחד. ההורים טוענים ששידרו מסר חינוכי אחיד, ועל כן האשמה מונחת לפתחו של הילד המושחת שראוי לעונש.
כאן נכנסת פסיקת הגמרא בסנהדרין: "רבי יהודה אומר, אם לא היתה אמו שווה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי טעמא? דאמר קרא איננו שומע בקולנו". בפשט מדובר בדרישה טכנית, אך בדרוש טמון כאן מסר חינוכי עצום. בית הדין בוחן את טענת ההורים ואומר: טוענים אתם שהילד לא שמע בקולנו? כדי להענישו בחומרה עלינו לוודא שבאמת הייתם שווים בקול מתחילת הדרך, ללא זיוף. רק מציאות נדירה של הורים המאוחדים לחלוטין, מאפשרת להרשיעו. אולם, אם מתבררת מחלוקת והיעדר תיאום, ההורים פשעו בחינוכו ואינם יכולים לגלגל את האשמה הבלעדית אליו.
אכן המציאות האנושית היא ששני הורים אינם זהים לחלוטין. תמיד יהיו פערים בגישה, ותמיד יהדהדו בבית קול אביו מול קול אמו. ומכיוון שאין אחידות מוחלטת, לעולם אי אפשר להרשיע את הילד. זהו העומק מאחורי קביעת חז"ל שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. שורש הבעיה מתחיל מהגישה המפוצלת. כאשר המצפן החינוכי אינו מכוון לאותו כיוון, המרדנות היא תוצאה של מסרים כפולים. התרופה מתחילה באחדות ההורים וכאשר ישנה אחדות חינוכית לעולם לא יהיה בן סורר ומורה.