נועם פירוז. שם שהצליח להעניק לי אחד מהמסרים העוצמתיים ביותר במהלך חיי.
יתכן שישנם קוראים שאינם יודעים במי מדובר, אך אין ספק שישנם רבים שהשם הזה מעורר בהם תחושת חרטה והחמצה גדולה.
לפני תקופה ביצע נועם ניסוי חברתי מעניין מצד אחד, אך גם מעט מלחיץ מצד שני. הוא שכר את שלטי החוצות הגדולים במרכז הארץ, ועליהם פרסם – לא פחות ולא יותר – את פרטי האשראי המלאים שלו: שם מלא, מספר תעודת זהות וכל הפרטים הנדרשים לצורך רכישת כל מוצר שעולה על דעתכם.
מול אותם שלטים חלפו במהלך היום אלפי אנשים. רבים מהם התמודדו עם קשיים כלכליים; אנשים שבלבם כמוסים חלומות גדולים. האחד חולם לטוס לחופשה, השני רוצה להחליף את המטבח, והשלישי היה שמח להגשים את שניהם. אולם לכולם היה מכנה משותף אחד: הם ידעו היטב שהחלומות הללו יצטרכו להמתין לימים טובים יותר מבחינה כלכלית.
והנה, שלושתם יושבים ברכבם, כל אחד בדרכו, אך כולם נעצרים באותו רמזור ונצבים מול אותו שלט, שעליו מתנוססים פרטי אשראי שכל אדם יכול לכאורה להשתמש בהם כדי לרכוש כל מה שלבו חפץ.
אלא שבמחשבה מהירה הם אומרים לעצמם:
"זה בטח לא אמיתי".
"זו כנראה בדיחה".
"כנראה פרסומת מתוחכמת של חברה גדולה".
והם ממשיכים בדרכם.
לאחר מספר ימים מגיעה ההפתעה הגדולה. הם מגלים, יחד עם עשרות אלפי אנשים נוספים, שהפרטים היו אמיתיים לחלוטין. הם היו במרחק נגיעה מהגשמת החלום שלהם, אך בחרו שלא לפעול. כעת הם נאלצים להמתין להזדמנות אחרת – אם בכלל תגיע.
הסיפור הזה מרתק ומשעשע, אך גם נושא מסר חד ונוקב.
במהלך חייו של האדם, הקדוש ברוך הוא מעניק לו אינספור הזדמנויות במגוון תחומים. הרווק הממתין לזיווגו מקבל מסרים ורמזים מבורא עולם. כך גם האדם המתמודד עם קשיים כלכליים מקבל הזדמנויות לצאת ממעגל החובות ולפתוח דף חדש.
אולם פעמים רבות אנו מביטים על אותה הזדמנות ואומרים לעצמנו:
"הרעיון הזה מורכב מדי לביצוע".
"מישהו כבר חשב עליו לפניי".
"אני בתקופה עמוסה".
"נתחיל אחרי החגים".
וכך חולפת לה הזדמנות, ועוד אחת, ועוד אחת.
ואם נתרגם את הסיפור לעולם הרוחני, המסר הופך לעוצמתי פי כמה.
בעולם שבו אנו חיים, לכל אחד ואחת מאיתנו קיימת האפשרות לאסוף ולאגור מצוות ומעשים טובים. יתכן שכעת איננו מבינים את ערכם האמיתי, אך בעולם האמת יתברר שכל פעולה קטנה היתה שווה הון רוחני עצום שאין לו שיעור.
יבוא האדם לעולם הבא, ויפרשו בפניו את שכרו הרב על כל מצווה ומצווה. לצד השמחה הגדולה תתלווה גם תחושת החמצה עמוקה. הוא יזעק:
"איך לא עשיתי יותר?
איך לא ניצלתי עוד הזדמנות?
הרי יכולתי בקלות לתת עוד צדקה, להניח תפילין, לשמור שבת, ולחזק יהודי נוסף".
בהקשר לתחושה זו אומר החפץ חיים, שה"גיהינום" הקשה ביותר בעולם האמת הוא תחושת הפספוס – הידיעה כמה יכולת להשיג, וכמה השארת מאחור.