נמשיך בס"ד לדבר בנושא הכי נפיץ ורגיש – גיל ההתבגרות.
לדעת להבחין בין הבנה להסכמה. כאשר הילד מתנהג בצורה שלפי הסטנדרטיים המשפחתיים של ההורים אינו ראוי, עליהם לומר לו: כי הם מבינים שהוא רוצה כך וכך, אבל הם לא מקבלים זאת ולא מסכימים איתו. דהיינו לתפוס את החבל משני קצותיו, מצד אחד לכבד את הדעה שלו, את ההבנה שלו, את הרגש לו את הרצון שלו, אבל מצד שני להסביר לו שלפי דרכם זה לא מקובל נקודה. נשים לב, שאם אני מבין מישהו לא בהכרח אני מסכים איתו.
נקודה נוספת: לדבר ברור, הילד צריך לדעת באופן ברור מה רוצים ממנו, ומה מצפים ממנו, לפעמים נוטים הורים לתת הוראות עמומות, ובכך מבלבלים את הילד, "הם" מצפים שהוא יבין לבד, והילד מתוסכל שלא יודע ברור מה רוצים ממנו, ומכך נוצר ריחוק וחוסר בהירות.
ניתן דוגמא מהחיים: הילד המתבגר רוצה ללכת עם חברים למקום מסויים, ואנחנו נקרעים בין הסכמה להתנגדות, אם נסכים לא יודעים מה המצב הרוחני שיהיה שם, ואם נתנגד הילד התמרמר ויתרחק עד שבסוף יעשה בלי לשאול. ואז ההורה עונה: אתה יכול ללכת אבל אני לא רגוע… הילד לבסוף ילך ויהיה מתוסכל מה רוצים ממני…?
בכזה מקרה עלינו לדבר ברור: אני רוצה שתדע שמאחר וחשוב לי כך וכך, ואנחנו משפחה בסגנון כך וכך לכן המקום שאתה רוצה ללכת לא מתאים נקודה, אני כן מבין את הלחץ החברתי שלך, את הרצון שלך. ואם זה במקרה שלא תוכל לסרב תוסיף את המשפט הבא: אתה כבר בגיל שאתה בוחר עבור עצמך, אבל חשוב שתדע ברור שזה לא מתאים לנו.
וחשוב לציין שקל לפעמים לדבר במקלדת, קל לנווט, אבל בשעת מעשה, הכל נעלם. נכון אנחנו בני אדם, אבל זה לא סותר שעלינו להתבונן ולעשות את המירב כדי לעזור לילד לעבור את מכשולות החיים, ולהיות לו 'עוגן' וחוסן בצורה המיטבית ביותר.
ולהשתדל תמיד לנהוג בכבוד, גם לילד שלנו אנו מחוייבים בכבוד הזולת, ובדיני בין אדם לחבירו.
אי"ה בשבוע הבא נמשיך בנושא