בפרשה שלנו, מופיע הפסוק: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה" והוא נושא בחובו סוד חינוכי עמוק. החתם סופר מסביר שהפסוק בא לרמוז לנו כי החובה לחנך את הילד אינה מתחילה כשהוא הולך לבית הספר, ואפילו לא כשהוא מתחיל לדבר. החינוך מתחיל מראשית, עוד בעריסה, ואף קודם לכן. המח של התינוק מדומה לספוג חדש, טיפות המים הראשונות שנוגעות בו נספגות פנימה בעומק כזה שקשה מאוד להוציאן לאחר מכן. ואפילו שנדמה לנו שאין התינוק מבין מאומה-זה לא נכון. אדרבא, זה נחרט במוחו. קדושת החינוך היא תהליך של יצירת תשתית רוחנית נקייה. רבן יוחנן בן זכאי אמר על רבי יהושע בן חנניה: "אשרי יולדתו". אמו של רבי יהושע הייתה יושבת בעזרת הנשים בעודה מעוברת כדי שהבן שבבטנה ילמד תורה. היא הייתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש עוד כשהיה תינוק, כדי שיהיה שקוע באווירה של תורה וקדושה. היא הבינה שגם אם התינוק אינו "מבין" בשכלו, הנשמה קולטת הכל. המילים הלא יפות, השירים שאינם בקדושה – כל אלו עלולים להשאיר חותם בנפשם הרכה. לכן, האחריות שלנו היא לשמור על אוזניהם ועיניהם של הקטנים מכל משמר, כי החינוך בגיל הרך הוא בנפשם. אנו צריכות להבין כי החינוך מתחיל עוד בטרם הלידה. קדושת ההורים, המחשבות והסביבה שבה נמצאת האם בזמן ההריון, בונים את יסודות הנפש של הילד. מובא סיפור על אדם שבא לשאול את החזון איש מתי להתחיל לחנך את בנו. שאל אותו הרב: ״בן כמה אתה?״ ענה לו אותו אדם ״בן 20״. ״אם כך״, אמר הרב, ״היית צריך להתחיל לפני 20 שנה. עכשיו זה קצת מאוחר…". כי חינוך הילדים מגיע מחינוך עצמנו. ודאי כשאנחנו נהיה עם מידות טובות ויראת שמיים, הדברים יחלחלו אל הילדים שלנו, כי חינוך הילדים אינו רק העברת ידע, אלא השקעה בעתידו הנצחי של הילד. כשאנו משקיעים בקדושת הילד, אנו נותנים לו את הכלים היקרים ביותר לעולם הבא, אך גם לחיים מאושרים ומחוברים בעולם הזה.
כשילד גדל בסביבה שמקדשת את הדיבור, את השמיעה ואת המחשבה, הוא הופך להיות כלי קיבול לתורה ולמידות טובות. עלינו לזכור תמיד: כל פעולה קטנה של קדושה בגיל צעיר, היא זרע שיהפוך בעתיד לאילן רב קדושה… שה' יזכה אותנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים!