נמשיך בס"ד לדבר בענין הגיל הנפלא של ההתבגרות, שצריך הרבה סייעתא דשמיא להתנהל איתו, ולדעת שאנו בני אדם ולפעמים טועים, ולא לשאת על כתפינו רגשי אשמה, ולא עצבות חס ושלום.
נפתח במעשיה מפורסמת שתעלה לנו חיוך, אבל כך מתנהלים באופן מדויק הורים וילד מתבגר.
ישראלי נסע בטיסה מישראל לצרפת, ולאחר ההמראה הוציא מאמתחתו אוכל, הצרפתי שישב לידו אמר לוBon Appétit בצרפתית קרי: בּוֹן אַפֶּטִ֫י. מספר הישראלי שלרגע הוא חשב שהצרפתי אמר לו את שמו, השיב לו בעברית צחה נעים מאד 'יענקל צוקר', לאחר כמה דקות הוציא מיודענו תפוח, ושוב אמר לו הצרפתי בון אפטי, ושוב ענה לו הישראלי בבהירות נעים מאד 'יענקל צוקר', ולאחר כמה דקות הוציא הישראלי מנת קינוח, אמר לו הצרפתי 'בון אפטי', כאן פקעה סבלנותו של הישראלי וקם ממקומו, פנה אליו אחד הדיילים לפשר מעשיו. אמר שיושב לידו אדם שכל כמה דקות אומר לו את שמו: 'בון אפטי'. חייך הדייל ואמר: דע לך שבון אפטי זה ברכה שאומרים לאדם שאוכל כמו 'בתיאבון', הישראלי קלט את הפדיחה, התיישב במקומו. לאחר כמה דקות חילקו הדיילים אוכל לנוסעים, והצרפתי קיבל מידיו של הדייל אוכל, כעת הבין הישראלי שזה הרגע שלו, ופנה בנעימות לצרפתי ואמר לו 'בון אפטי', הצרפתי ללא היסוס השיב לו מרסיי יענקל קוקר. וכאן כולנו מחייכים, הצרפתי הבין שכאשר אומרים לישראלי 'בון אפטי' הוא עונה תודה 'יענקל צוקר'.
לפעמים אנחנו כהורים מתנהגים עם הילדים בגיל ההתבגרות בעיקר כמו אותו ישראלי וצרפתי בטיסה.
התקשורת בינינו לילדים היא לא מתנהלת בצורה נכונה, ולפעמים שגויה למאד.
חשוב לדעת הילד בטוח שהוריו אינם מבינים אותו, ולא יודעים מה עובר עליו, ומה הוא זקוק, ומעולם לא מצליחים להבין ולהרגיש את רגשותיו ורצונותיו ומחשבותיו. גם בהורים מסורים ו'מבינים' בעיני הילד המתבגר הם לא מבינים אותו.
אבל כן על ההורים להראות לילד שהם קשובים לו, ולאפשר לו להביע את עצמו כרצונו, להיות שותפים ותומכים ברגשותיו, לשקף אותו, להתחבר אליו, לא לחשוש להעצים את תחושותיו, לא למהר לתת רעיונות עצות ופתרונות.
אי"ה בשבוע הבא נמשיך…