יש פחדים שאף אחד לא רואה, את מתפקדת, מדברת, מחייכת, אבל בפנים הכול רועד, ואני חייתי ככה שנים, אף אחד לא ידע באמת מה עובר עליי, מבחוץ הייתי נראית רגילה לגמרי, אמא, עובדת , מנהלת בית עם ילדים, אבל בפנים כל דבר קטן היה יכול להפוך לסערה, הודעה שלא ענו לי עליה מיד, ילד שחזר כמה דקות מאוחר, כאב קטן בגוף, הכל היה מקבל משמעות גדולה מדי, כאילו משהו רע עומד לקרות בכל רגע, ניסיתי להסביר לעצמי שזה רק מחשבות, אבל הן לא הקשיבו, הן באו שוב ושוב, בלילות במיוחד כשהכל שקט הן היו מתגברות, הייתי שוכבת במיטה והלב דופק מהר, מדמיינת תרחישים שלא קרו, מרגישה שאני מאבדת שליטה, לא סיפרתי כמעט לאף אחד כי התביישתי, פחדתי שיחשבו שאני חלשה, שאני מגזימה, אז חייכתי ביום והתרסקתי בלילה, יום אחד זה הגיע לשיא, הייתי באמצע יום רגיל ופתאום הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום כמו שצריך, הידיים רעדו, הראש הסתחרר, לרגע חשבתי שזהו, משהו קורה לי באמת, יצאתי החוצה והתיישבתי לבד וניסיתי להירגע, ואז קרה משהו קטן אבל משמעותי, במקום להילחם בזה כמו תמיד, עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי בשקט 'אני מפחדת וזה בסדר', לא ניסיתי לברוח, לא ניסיתי להשתיק, רק להיות עם זה, זה לא נעלם מיד אבל משהו בעוצמה ירד, לאט לאט למדתי את הפחדים, למדתי לנהל אותם במקום שהם ינהלו אותי, הנשימה שלי הסתדרה, הרגשתי שאולי אני לא חייבת להילחם בפחד אלא ללמוד לחיות איתו, זה תהליך, יש ימים טובים ויש ימים פחות, אבל אני כבר לא אותה אחת שהייתי, אני לומדת להקשיב לעצמי, לזהות מה עובר עליי, לתת מקום בלי להיבהל, והכי חשוב הבנתי שהפחד לא מגדיר אותי, הוא רק חלק ממני, וכשאני מפסיקה לברוח ממנו אני מתחילה לחזור לעצמי, ולפעמים בתוך המקום הכי מפחיד מתחיל דווקא הריפוי האמיתי.
