הסיפור שלי אולי לא הכי מרגש בעולם, הוא ככל הנראה לא יגרום לכם להזיל דמעה או להתפעל מגודל הנס העצום, אולי חלקכם אף יגיד, גם לנו קרה משהו דומה, על מה הדרמה. ובכל זאת רציתי להעלותו על הכתב (או יותר נכון לבקש ממישהו שיעלה אותו) משום שלפעמים דווקא החסדים הקטנים האלה, הנשיקות הקטנות מבורא עולם, אלו שלאו דווקא מפורסמות בשלטי חוצות או לאו דווקא גורמות לך להשתתק בתדהמה, דווקא המעשים האלו שקורים לכל אחד ביום יום ראויים שנעלה אותם על הכתב, שנשים לב גם אליהם. ונזכור שגם בתוך הנסתר וגם בדרך הטבע, בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך.
היה זה ביום בהיר אחד, (ולא רק בגלל שזה משפט יפה להתחיל אתו סיפור, היה זה באמת יום יפהיפה. שמיים בצבע כחול צלול ניבטו לעיניי כל, עננים לבנבנים שטו להם ברוגע, שמש חמימה שלחה קרניים נינוחות אל עבר כדור הארץ, כאלה שלא גורמות לך להישרף מחום אבל מונעות מהרוח להקפיא את עצמותיך, פריחה אביבית תפסה כל פינה, העצים לבלבו בירוק רענן, פרחים צבעוניים צמחו בצדי הדרכים ומזג האוויר היה נפלא, כזה שאינך צריך להצטייד בסוודר מפאת הקור אבל אתה גם לא נוטף זיעה בכל חלקי הגוף.
האם ההקדמה הזאת הייתה קריטית להמשך הסיפור? לא. אבל למה שאחסוך מכם תיאור על מזג אוויר כל כך מיוחד?)
עליתי לביתי כמדי בוקר אחרי התפילה, ובעודי מכין לי פת שחרית קלילה להתחיל איתה את היום, נזכרתי שאני צריך לשלם חשבון חשמל עד סוף השבוע. אחרי שסיימתי לאכול, רציתי להסדיר את עניין התשלום והכנסתי יד לכיסי עמ"נ להוציא משם את הארנק וממנו את כרטיס האשראי כדי שאוכל להקיש את פרטיו. רגע של בהלה תקף אותי ולאחר חיפוש נוסף נאלצתי להפנים. הארנק איננו. לא בכיס, לא על השולחן, גם לא בכיס החליפה שם הלכתי לבדוק מיד לאחר מכן, ולא בשום מקום אחר בבית. רצתי לרכב אך חיפוש מהיר הראה שגם שם הארנק איננו. בעודי מנסה לשחזר את היממה שחלפה, מתי פעם אחרונה ראיתי את הארנק, היכן השתמשתי בו ובאיזו חנות הוצאתי אותו אך לצערי גיליתי שאני פשוט לא זוכר. בלק אאוט. לא זוכר מתי ראיתי אותו פעם אחרונה ולא מצליח לחשוב על רעיון היכן הוא יכול להימצא. נתקפתי חרדה. הארנק שלי היה מלא בכל הכרטיסים והמסמכים החשובים שלי. כרטיסי אשראי, רשיון נהיגה, כסף מזומן, זיכויים וכרטיסי מועדון (ולאחד כמוני שבכל חנות אליה נכנס מתפתה לעשות מועדון, כרטיסים כאלו שווים כסף רב)
כאשר אבדתי אבדתי.
בעודי פוסע לתפילת מנחה, מתייעץ עם אשתי בשיחת טלפון כיצד להתחיל לשחזר את האבדה הזו, צדה את עיניי מודעה קטנה בפתח בית הכנסת. "מתארגנת קבוצת אברכים יראי שמיים ללימוד עם ילדים קטנים יתומים. כל אברך ילמד עם ילד אחד, בכל יום שעה אחת אחרי הצהריים. לפרטים.." אמנם איש חסד אנוכי, נותן צדקה בכל פעם שמתאפשר לי, מעלה לשכנתי המבוגרת את השקיות הכבדות בכל פעם שאני רואה אותה חוזרת מהסופר, זורק מילה טובה לחסר הבית המשתכן לו תחת חלון בית הכנסת תדיר, אבל למודעות כאלה בד"כ איני מייחס זמן, לבושתי אני אומר. יש כל כך הרבה יוזמות ורעיונות מדהימים של בעלי חסד גדולים ומודעות כאלה תלויות באופן תדיר על דלתות וחלונות בית הכנסת ובד"כ אני חולף על פניהם בלי ליצור קשר עם בעל המודעה. אבל הפעם עצרתי רגע, שאלתי את אשתי שעדיין הייתה על הקו מה דעתה על העניין, משום מה הפעם זה הרגיש לי נכון. אולי כשאתה נמצא ב"צרה", שולית ככל שתהיה, אתה מרגיש את האחר ורוצה למלא לו את החסר כפי שהיית רוצה שימלאו לך.
נפגשתי איתו. נער נחמד בעל עיני דבש טהורות. בניגוד לסיפור העצוב שלו הייתה לו שמחת חיים לא רגילה. בעיניו היה מבט שובב, כזה שרוצה לטרוף את העולם ולהוכיח לכולם שיתמות אינה מעצור לחיים. נקשרתי אליו מהרגע הראשון, היה לו ראש טוב וצללנו ללימוד בצורה חלקה. הרגשתי כמעט כמו עם חברותא בן גילי שיושב ומתפלפל איתי בסוגיות שונות.
כך נפגשנו מדי יום והוא היה משתף אותי בקשייו ובדברים שעוברים עליו. השתדלתי להיות לו לאוזן קשבת מעבר ללימוד הגמרא המשותף שלנו.
חמישה ימים לאחר המקרה הנ"ל, הוא התקשר אליי לפני השיעור ושאל אם אפשרי שנדחה את הלימוד באופן חד פעמי לשעה מאוחרת יותר. השבתי לו שבשמחה רבה והוא החל מספר לי כבדרך אגב שהוא מצא ארנק שחור על המדרכה ליד הבית שלו, והוא רוצה ללכת לתלות שלטים של 'השבת אבדה' מיד לאחר תפילת מנחה, ולאחר מכן להגיע אליי.
בווום! נפל לי האסימון. יום לפני שגיליתי על אובדן הארנק היו לי דברים רבים לסדר והתרוצצתי מחנות לחנות כך ששכחתי לגמרי שאחד הסידורים היה באזור בו מתגורר הנער המתוק הזה וככל הנראה שם נפל לי הארנק. שכחתי לגמרי שנסעתי לאזור הזה וממילא לא חשבתי לחפש שם את הארנק שלי. וכעת, השיחה שלו הגיע בדיוק לאחר שחיכיתי על הקו למעלה משעתיים עם שירות לקוחות של חברת האשראי עמ"נ לבקש לבטל את הכרטיס ולהזמין חדש. למזלי השיחה התנתקה באמצע כך שהם עדיין לא ביצעו את הפעולה.
החיוך שלי היה כנראה כל כך גדול שהוא שמע אותו מעבר לקו. "מה כלכך מבדח במה שסיפרתי?" הוא שאל במבוכה. "חס וחלילה. מבדח זה לא. אבל יכול להיות שיש לי דרך כלשהי לעזור לך ולהקל מעלייך את תליית השלטים" הוא לא הבין לאן אני חותר. "מה פתאום, הרב, אני לא אטריח אותך לנסוע עד אליי ולתלות את השלטים. אני אסתדר בעצמי וניפגש לאחר מכן, הסר דאגה מליבך אני עושה את זה בכמה דקות"
כשביקשתי לתאר לו את פרטי הארנק והכרטיסים שבתוכו והוא, מופתע לחלוטין אישר לי שאכן זה הארנק שברשותו, שמעתי את השמחה הפורצת שלו על כך שעלה בידו להשיב לי טובה על הטוב שאני ב"ה גומל עמו מדיי יום. ואני, נדהם לחלוטין, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שהייתי רואה את השלטים שהוא היה תולה, משום שלא יוצא לי כמעט אף פעם להגיע לאזור שלו והיה זה מקרה חד פעמי שביקרתי שם, וממילא לא הייתי מוצא את הארנק שלי כנראה אף פעם.
לעיתים מתגלגלים לידינו מעשים טובים כאלו, כביכול קטנים, ואנחנו ממהרים לשגרת יומנו ולא משכילים לתפוס אותם.
כמה טוב הקב"ה, שעושה לנו מידה תחת מידה ובהשגחתו הפרטית מגלגל את כל העניינים לטובה.