שיעור לחיים

את הריצה הזו אני לא אשכח לעולם. רצתי כאחוז אמוק, כאילו חיי תלויים בזמן בו אגיע ובכך שהפעם, לא אאחר. היה זה יום שרבי במיוחד, המעלות בחוץ נשקו ל40 והאוויר היה רותח כמו תנור בזמן אפיית חלות. אבל דבר לא מנע ממני לרוץ, ומדיי פעם להעיף מבט עצבני בשעון ולראות את המחוגים טסים כאילו מנסים ללעוג לי, וכתוצאה מכך להגביר את הריצה שלי עד שבאמת כמעט ולא הצלחתי לנשום יותר.

לא, זו לא הייתה ריצת מרתון בתחרות נחמדה שבחרתי להשתתף בה, גם לא רצתי כי מישהו רדף אחריי ואיים על חיי. הייתי בסך הכל ילד, ילד שלא רצה לאחר לבית הספר, או מדויק יותר, לאחר שוב לבית הספר. כאחד כזה שהיה מאחר כרוני, אפשר לומר כמעט כל יום, ספגתי הערות וגערות מכל כיוון. הורים, מורים, מנהל בית הספר ואפילו חברים טובים שרצו בטובתי וניסו לרמוז לי שאם לא אשתפר הם לא יודעים עוד כמה סבלנות תהיה למורה למחול לי כל פעם מחדש.

אך דבר לא עזר. השכמת הבוקר הייתה קשה מנשוא עבורי, כמה שניסיתי לעבוד על עצמי, לכוון שעונים מעוררים, להבטיח לעצמי הבטחות ולקבל על עצמי קבלות, לא הצלחתי להשתנות. אבא ואמא היו כותבים באופן קבוע "מאחר בידיעתנו" עד שגם הם לא הסכימו יותר. ייאמר לזכותם של הוריי שהם ניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית. זה התחיל בהבטחות, במבצעים בצ'ופרים ובפרסים אך לבסוף עבר לכעס, איומים ועונשים עד שבוקר אחד אבא הודיע לי נחרצות שדפי הממו הקטנים חוסלו והוא לא מתכוון לקנות חדשים. "עד כאן. עברת כל גבול" אמר לי בוקר אחד במבט כועס "מעתה והלאה תסתדר בעצמך מול בית הספר, ברגע זה אני מפסיק לכתוב לך פתקי איחור ולאשר שהדבר נעשה בידעתי…" הבנתי אותו. הוא חשב שברגע שלא תהיה לי ברירה המצב ישתפר. אבל הוא לא ידע שאני מקרה אבוד. אני באמת לא מצליח. ניסיתי בכל דרך אפשרית לעזור לעצמי אך השעה שמונה תמיד הגיעה מוקדם מהצפוי, בעודי מנסה לשרוך את נעליי ביד אחת, לכפתר את כפתורי החולצה ביד השניה (כן, כן, הריני לבשר כאן שלאנשי הדקה ה90 שמאחרים באופן כרוני כמוני יש שיטות משלהם איך לבצע פעולות המצריכות זוג ידיים, ביד אחת ובמהירות שיא. שכידוע, החיים הם בית הספר הטוב ביותר) אבל גם המהירות שאפיינה את פעולותיי לא סייעה למחוגי השעון לעצור. וכך הגעתי לבוקר ההוא, נשימתי טרופה ואני מנסה בכל הכוח להספיק את הצלצול המבשר על תחילת השיעור. אך גם הפעם פספסתי. נכשלתי.

אתם בוודאי חושבים שהסיפור שלי יסתיים בכך שמורה אחד תפס אותי לשיחה וסיפר לי שגם הוא היה ילד כזה ונתן לי כלים כיצד להתמודד, או בכך שההורים שלי דיברו עם המנהל והוא החליט להעניש אותי עונש כזה שגרם לי לא לאחר יותר לעולם. אתם אמנם צודקים והדברים הללו אכן התרחשו, מורה אכפתי אחד באמת ניסה לעזור וההורים שלי אכן שוחחו עם המנהל, אך גם הדברים הללו לא הועילו. מקרה אבוד, כבר אמרתי. 

את המעשה הקיצוני שהוריי החליטו לעשות בסופו של דבר, אתם לא מעלים על דעתכם.

לאבי היה בן דוד שהתגורר בארה"ב, אתו הוא שמר על קשר קרוב במיוחד. מדיי שנה, בחופש הגדול, היינו נוסעים למשך שבועיים לבקר את בן הדוד ועל הדרך להנות.

אבי, שהיה בעל אמצעים, לא חסך דבר בטיול הזה, עמ"נ להפוך אותו לחוויה מושלמת עבורנו. הוא לקח אותנו לכל אטרקציה אפשרית, פינק אותנו במסעדות יוקרתיות ובטיולים בלי סוף. וכך מעבר לביקור נחמד, הפך הטיול לכזה שנותן לנו כוח לשנה שלמה. בתור ילדים היינו מחכים לו משנה לשנה בקוצר רוח. חולמים להגיע לרגע שנעלה על המטוס ונגיע אל היעד המדהים הזה. 

באותה שנה בה האיחורים שלי נהפכו לבלתי נסבלים, והוריי כמעט והרימו ידיים, הם החליטו לעשות מעשה.

הטיסה לארה"ב באותה שנה הייתה בשעה 8 בבוקר והיינו צריכים לצאת לשדה לפנות בוקר. בשעה 4 אבא החל להעיר את כולנו, בעוד אמא מכינה אוכל ומארגנת את הפריטים האחרונים לדרך. אני כהרגלי הסתובבתי לצד השני ומלמלתי לאבי שייתן לי עוד כמה דקות. כן, אפילו טיסה לחו"ל לא גרמה לי לקפוץ מהמיטה וגם ביום כזה היה צריך להילחם איתי שאואיל בטובי להתעורר. 

אבא ניסה פעם, פעמיים ושלוש וכשכל האחים שלי כבר היו לבושים אני עדיין שכבתי במיטה עם שמיכה על הראש, מבקש רק עוד 5 דקות של שינה.

כנראה שבדקות הבאות נרדמתי חזק ולא שמעתי דבר מהמתרחש סביבי. משפחתי היקרה הספיקה לסיים להתארגן ואף לצאת מהבית. בעודי ממשיך את שנתי הערבה הם הספיקו להגיע לשדה, לעבור את כל הבידוקים, לבלות בדיוטי פרי ואפילו לעלות למטוס.

רק בשעה 10 פתחתי לרווחה את עיניי וניסיתי להיזכר איזה יום היום. השקט המוזר בבית גרם לי סוף סוף לקום מהמיטה ולנסות להבין מה קורה סביבי.

פתק לבן שהיה מונח על השולחן בסלון גרם לי לפרוץ בבכי גדול.

"יוסף אהובינו. ניסינו בכל דרך אפשרית, בהתחלה בטוב, כפי שאתה יודע ובהמשך גם בפחות. שום דבר לא גרם לך לתפוס את עצמך בידיים ולהקל מעלינו להעיר אותך ובעיקר להקל מעצמך את אי הנעימות המלווה כל איחור שלך.

גם הבוקר היינו צריכים להתחנן אלייך שתקום, אך דבר לא הועיל.

החלטנו שאנחנו יוצאים בלעדייך. אמנם ההחלטה הזו הייתה קשה. איננו רוצים לגרום לך לצער חלילה.

אבל הגיעו מים עד נפש.

ארזנו לך מזוודה עם בגדים ואל תדאג, פינקנו אותך בשוקולדים וממתקים בתוך המזוודה. סבא וסבתא יבואו לקחת אותך בצהריים ואצלם תבלה את השבועיים הקרובים.

אנחנו מבטיחים לך שזה לטובתך, אולי כשתגדל תבין. 

אוהבים אותך עד אין קץ.

אבא ואמא"

סבא וסבתא ניסו לעשות הכל כדי שלא ארגיש מקופח ופינקו אותי בלי סוף כאן בארץ. הם לקחו אותי לאטרקציות שונות ובסופו של דבר ביליתי ונהניתי. אבל כמובן שזה לא השתווה לטיול הקבוע בארה"ב.

זה אולי יישמע לכם אכזרי, קיצוני מדיי.

גם לי באותו רגע זה היה נראה כך.

אבל דבר אחד אני יכול להגיד לכם. מאותו יום והילך, לא משנה לאיזה מקום הייתי צריך להגיע או עם מי הייתי צריך להיפגש, מעולם, אבל מעולם לא איחרתי. מילד מאחר כרוני הפכתי לנער שתמיד מגיע בזמן, ואפילו כמה דקות קודם. תחושת האכזבה העמוקה שהרגשתי באותו בוקר ליוותה אותי בכל פעם שהיה לי קשה לקום, והבנתי שרק אני מפסיד מהתכונה הזאת, והבנתי עד כמה היא לרעתי.

נכון, זה היה קשה וגרם לי באותו רגע לבכות בלי סוף. אבל היום, כשחלפו מאז כמה שנים טובות, ותחושת ההפסד ההיא התחלפה לה בתחושות סיפוק אדירות בכל פעם שאני מתייצב בזמן, רגוע נינוח ושלו, אני יודע שהוריי עשו את הדבר הנכון ביותר עבורי, ואני אפילו מודה להם על כך. 

לא יכולתי לקבל שיעור טוב מזה לחיים.