התערוכה הזו הייתה שונה בתכלית מעשרות התערוכות שנכחתי בהן כל השנים. האדריכל שהיה ממונה עליה היה מעשרת האדריכלים הטובים בעולם, כזה שהוכתר בשם "האדריכל משאנז-אליזה" משום שסגנון העיצוב שלו הזכיר מאד את הרחוב הידוע בצרפת. השילוב הגאוני בין קלאסיקה פריזאית לחדשנות אורבנית היה מעורר את התפעלותם של מאות האדריכלים שהיו מגיעים לתערוכות שלו, אלו שעלות כניסה אליהן הייתה גבוהה מאד.
אבל אני יכולתי להרשות לעצמי לשלם עליהן. עם השנים ,השם והמוניטין שצברתי וב"ה גם הכסף שזרם בכמות מכובדת על כל דירה חדשה שהייתי מעצבת, גרמו לכך שיכלתי להרשות לעצמי להוציא סכום גדול על טיסות, מלונות והשתתפות בתערוכות כאלה, בהן הייתי יכולה להסתובב במשך שעות. הרי זה היה התחביב היחיד שלי, ניתן לומר, אולי חוץ מקריאת ספרים.
בתערוכה היו חדרים רבים, כאשר כל אחד זכה לעיצוב פרי ידו של האדריכל הידוע. כל חדר וסגנונו, כל חדר וצורתו, אבל חדר אחד תפס במיוחד את תשומת ליבי.
היו משולבים בו בדים, מרקמים וטקסטורות בצבעי התכלת. עיצוב כזה שזורק אותך ישר לים, שמיים, רוגע ושלווה, כזה שגורם לך לרצות לצלול לתוכו ולשכוח מהצרות שלך וממה שהשארת מאחורייך בארץ. ובמקרה שלי, זה היה לא מעט. בכל פעם שהייתי נוסעת לתערוכה כזאת הייתי משאירה טונות של מרירות, אכזבה וציפייה לא ממומשת של הסביבה שלי, ממני. המילים "בקרוב אצלך" כבר הפכו לנחלת העבר, כי כולם בגדול התייאשו. "זאת, התחתנה עם העבודה שלה" הייתי שומעת דודות מבוגרות מרכלות מאחורי גבי "היא רק לא מבינה שילדים לא יהיו לה עם כזה חתן" הומור שחור. כמה מבדח.
שנים שהייתי ה"רווקה הזו שלא אכפת לה" גם הוריי כבר הפסיקו לשמוע הצעות שידוכים עבורי, חמשת אחיי עקפו אותי ונישאו לבחירי ליבם ונכדים רבים התרוצצו בביתם של הוריי כאשר אני הייתי ה"דודה הזו" שמחלקת ממתקים ומתנות ושומרת על אחייני בשעות הצהריים כדי שהוריהם יוכלו לנוח.
כל שידוך שהיה מגיע לפתחי הייתי מורידה בתואנה שונה. בהתחלה לא הבנתי שאני משקרת לעצמי, שכל התירוצים הללו נובעים מאותה סיבה. פשוט לא רציתי להתחתן. לא כרגע. ההשקעה שלי בתחום האדריכלות הייתה כה רבה ותפסה את כל כולי, עד שלא עניין אותי שום דבר אחר.
ואז זה קרה, אחותי ילדה את בנה השני. השמחה בבית הייתה גדולה והיא הגיעה אלינו- לבית הוריי להתאוששות. אבל לאט לאט שמנו לב שהיא לא חוזרת לעצמה. היא הייתה מתכנסת בתוך עצמה במשך שעות, בקושי יוצאת מהמיטה, לא אוכלת וכמעט ולא מתקשרת. הדבר היחיד שעשתה היה לטפל בתינוק וגם זה עם הזמן הלך ופחת. זה הגיע למצב שהיא הייתה ישנה במשך שעות ולא מתעוררת להאכיל אותו או לטפל בו. 'דיכאון אחרי לידה' פסק הרופא את האבחנה המצערת והוסיף, 'הרבה תמיכה, הרבה הכלה והרבה אמפטיה מהמשפחה הקרובה יעזרו לה וייפתרו את הבעיה, היא תחזור לעצמה בעז"ה' הוא היה אופטימי.
ברגע אחד שיניתי את שגרת חיי. מקרייריסטית שרצה מדירה לדירה, מבקרת תדיר באולמות תצוגה ענקיים ומייעצת ללקוחות את סוג הקרמיקה, הבד לספה והצבע למנורה שכדאי להם לבחור, יושבת ומחשבת שעות מטרים של קירות, אילו כדאי לשבור ואילו לבנות, איפה למקם את האמבטיה והיכן את המקלחון, האם החלון מעל הכיריים במטבח הכרחי או שמא ניתן לוותר עליו ולהוסיף ארון לאחסון שכלכך חסר להם. וכך שעות ארוכות מדיי יום עד שהייתי קורסת בלילה למיטה וקמה ליום נוסף כזה, בדיוק.
מאחת כזו, הפכתי לדודה במשרה מלאה, אולי הביטוי 'אמא' היה מתאר טוב יותר את הפעילות היומיומית החדשה שלי. טיפלתי בתינוק הקטן במשך שעות מדיי יום. אמי לקחת על עצמה את הטיפול באחותי, בישלה לה ארוחות חמות ומפנקות, האיצה בה לצאת מהמיטה והייתה יושבת ומדברת אליה כאילו חזרה להיות ילדתה הקטנה והנואשת, ולו בכדי שתחזור לעצמה. שאר האחים הנשואים היו עסוקים כל אחד עם ילדיו, וכך הטיפול בתינוק נפל עליי. הייתי מחתלת, מאכילה אותו במטרנה (עד שמצאתי את המטרנה שהכי טובה לו אחרי שהקיא לי כמה סוגים), מקלחת, מלבישה, מערסלת אותו בידיי כשהתפתל נוראות מכאבי בטן, מרדימה אותו ואפילו מוצאת את עצמי שרה לו שירי ערס, שלא ידעתי שאני מכירה.
נשאבתי לזה. לא יכולתי לראות את הקטן הזה לבד, סובל, כשאמא שלו לא שם בשבילו. ייחלתי לימים טובים יותר, ימים בהם אמא שלו תטפל בו בשמחה ובאהבה, התפללתי כל הזמן שהימים האלה יבואו מהר, אבל מבלי משים התחלתי להנות. פתאום היומיום האינטנסיבי והעמוס שהייתי רגילה אליו, הפך למשהו רגוע יותר. פתאום הבנתי שהעבודה הזו היא סוג של בריחה מהמציאות העגומה שלי, השעות הבלתי סבירות בהן הייתי עובדת היו גורמות לי לשכוח את העובדה שהימים חולפים על פניי והדבר העיקרי בחיים שלי הולך ונזנח. ופתאום היה לי את הזמן. להרהר, לחשוב, להתמקד לרגע בעצמי וברצונות האמיתיים שלי. ולפתע צבעו של הקיר החדש שנבנה בימים אלו בבית משפחת כץ, או השולחן בעל הרגליים העגולות שהמלצתי למשפחת כהן לקנות לסלון ביתם, לא עניינו אותי. זה היה נראה לי כלכך שולי מול העיניים העגולות וחסרות האונים של האחיין המתוק שלי, שנאחז בי חזק בכל פעם שהחזקתי בו, ממאן לעזוב. מסרב להינטש. הבטתי לו בעיניים והבטחתי לו שבקרוב אמא תחזור. היא מטופלת הכי טוב שיש והיא תכף תהיה כאן בשבילו. אבל מעבר להבטחה הזו מצאתי את עצמי גם מודה לו. על זה שבזכותו משהו בי נפתח. משהו נרגע בי. השעות הארוכות שלי איתו גרמו לי לחשוב על החיים שמעבר לשרטוטים, לחישובים ולתוכניות העיצוב. ואולי לחשב מסלול מחדש.
כשעמדתי אחרי שנה תחת החופה, החתן שלי עומד לצדי, בדרך לשבור את הכוס,
הבטתי באחייני בן השנה, לבוש בטוקסידו קטן ומתוק, פפיון אדום חמוד קשור על צווארון החולצה שלו, והוא עטוף בידיה החמות והאוהבות של אמו, מבטו מופתע מכמות האנשים שמסביב ומהאירוע שהוא לוקח בו חלק,
ופתאום, מבלי שהתכוונתי, שפתיי לחשו לו בלי קול, "אתה אולי עוד לא מבין, אבל הרבה כאן בזכותך. תודה אחיין אהוב שלי"
ודמעה קטנה עשתה את דרכה על המרצפת הלבנה שמתחתיי.