בפרשתנו, עומד בלעם הרשע על ראש הצוק ומבקש להטיל עין רעה בישראל. אך במקום קללה, יוצאת מפיו שירה נשגבת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". חז"ל מציינים שהמראה שהכניע את כח הראייה השלילי של בלעם היה: "ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה".
במבט ראשון, נראה שמדובר בהנהגה טכנית של צניעות – הימנעות מהצצה לפרטיותו של הזולת. אך בעומק הדברים, טמון כאן יסוד נוסף איתן בבניין הבית והחינוך היהודי.
טבעו של עולם הוא שעינו של האדם לטושה אל עבר ה"פתח" של שכנו. הנטייה האנושית להשוות – את רמת החיים, את הישגי הילדים, את סגנון הבית – יוצרת מצב שבו "הפתחים מכוונים זה כנגד זה". כאשר הורה בוחן את הצלחתו דרך השוואה לאחרים, הוא למעשה מבטל את המהות המיוחדת של ביתו שלו. הוא אינו מחנך את בנו, אלא מנסה לעמוד ב"סטנדרט" של האוהל הסמוך.
עם ישראל הבין שהשכינה שורה בכל אוהל בנפרד, בזכות הייחודיות שלו. "שאין פתחי אהליהם מכוונים". פירושו: אין מסלול אחד שמתאים לכולם. לכל משפחה יש את התיקון שלה, את הקצב שלה ואת הכלים המיוחדים שניתנו לה מן השמיים.
כאשר הורה מפסיק "לכוון את הפתח" כלפי חוץ, הוא מתחיל להעמיק פנימה. הוא מבין שזה שהילד של השכן כבר קורא, או שהבת של השכנה מצטיינת בתחום מסוים, אינו רלוונטי למשימת החינוך הפרטית שלו. החינוך האמיתי אינו "יצור תעשייתי" של ילדים לפי תבנית אחידה, אלא חשיפת האור הגנוז בכל ילד לפי שורש נשמתו.
בלעם, שכל כוחו היה ב"עין רעה" ובמבט של תאווה הרואה את כל מה שיש לאחר בהשוואה הרסנית, נדהם לראות את עם ישראל שבו כל אחד מוצא את סיפוקו ואת עולמו בתוך ד' אמותיו. הוא ראה הורים שאינם שואלים "למה אני לא כמוהו?", אלא "איך אני יכול להיות "אני" בצורה הטובה ביותר?".
זהו העומק של "מה טובו אהליך": הטוב נובע מהיכולת של כל הורה להתמקד בנטוע באוהלו. כשאין השוואה – אין קנאה. כשאין קנאה – אזי רואים את הילד כפי שהוא, עם קשייו ועם כישרונותיו, ולטפח אותו באהבה שאינה תלויה בדבר חיצוני. אלא בונים להם חומת מגן של שלווה ובטחון עצמי סביב הבית, ומאפשרים לכל נשמה לצמוח מתוך השקט שלה, בדרכה הייחודית אל הקודש.