בשבוע שעבר למדנו על מה שפוגם המקלל בנפש שלו לפי הדעה שאין בקללה ממש ואין מה לחוש ממנה, והשבוע נלמד לפי הדעה השנייה שטוענת שיש בקללה ממש, (ספר החינוך מצוה רלא) וההסבר בזה, שה' יתברך בתורתו הקדושה, מנע אותנו מלגרום צער ונזק לחברנו, לא רק ע"י מעשה, אלא גם ע"י דיבור, והעניין הוא שבגלל שפיו של האדם, הכח המדבר הוא החלק אלו-ה ממעל, כמו שמבאר האונקלוס: "ויפח באפיו נשמת חיים"- היינו כח הדיבור, וכח זה כל כך חזק עד שהוא משפיע גם מחוץ לאדם עצמו, דהיינו על אנשים אחרים ונכסיהם, והכלל הוא שכמה שנפשו של אדם יותר מקודשת, ויותר דבוקה בה' יתברך, כך היא משפיעה, ודבריה מתקיימים, וכאן המקום להבין ולהפנים את מעלתו האדירה של האדם, כידוע שחייו של האדם מתנהלים, כפי הערך שיש לו על עצמו, וכאשר יפנים, כמה הקב"ה פירגן לו, וסומך עליו ומאמין בו, עד שנתן לו פה ונפש שמשפיעות על העולם כולו, אין ספק, שיחווה תחושת רוממות גדולה מאוד, וכאשר מקפיד האדם כל הזמן לשמור קדושת פיו, מחמת העוצמה שלו, זו תזכורת קבועה יום יום, שעל ידה מבין אדם את מעלתו ומעלת דיבורו, וכל חייו מתנהלים ברוממות וערך עצמי מכובד, ואינו מנבל פיו המקודש, אלא להיפך שופך ברכות ומילים טובות, ומאמין בהם, שהרי אמרו חז"ל שאל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, וככל שיקדש פיו וישתמש בו לטובה ככה דבריו עושים רושם ומשפיעים על סובביו.
וזאת ועוד שכלל בידינו שעוף השמים מוליך את הקול, ולכן גם כשאדם מקלל לחברו ואין חברו שומע סוף הדברים שיגיעו לאוזניו, ואז נגרמים סכסוכים ומריבות שאי אפשר לדעת כיצד יגמרו, ויוצרים הרבה חוסר נעימות וצער, לכן נקפיד תמיד להשתמש בפינו לטובה ולא לרעה וכך נקנה רוממות לעצמנו ונוציא מעצמנו כעס ונקמנות, ונצליח בחברה ובחיי המשפחה, ולא שווה להפסיד כל זה בעבור קללות וניבול פינו הקדוש.