סבא עמרם טייל בנחת עם נכדו יואב לאורך השביל המטופח בפארק. הוא כל כך אהב את הרגעים האלה, שתמיד היה אומר: "הנכדים הם הפיצוי של אלוקים על הזקנה".
הם נשמו את האוויר הצלול ופטפטו להנאתם, ולפתע נקטעה שלוותם באחת. זמזום חשמלי מהיר וטורדני נשמע מאחוריהם, ולפתע – נער על אופניים חשמליים טס בפראות וחתך אותם בפראות, משפשף את כתפו של יואב.
במקום לעצור ולהתנצל, הרוכב בלם בחריקה צורמת, סובב את ראשו וסינן בזלזול בוטה: "תפתחו את העיניים שלכם! השביל הזה לא של אבא שלכם!".
יואב קפא במקומו. דמו רתח וגל של חום הציף את פניו. אגרופיו נקפצו מאליהם והוא חיפש בראשו את המילים העוקצניות ביותר כדי להעמיד את החצוף הזה במקומו. הכעס בער בו, מלווה בתחושה עזה וצורבת של חוסר צדק. אבל אז הוא עצר והבחין בסבא.
סבא עמרם כלל לא התרגש. הוא נשם עמוקות, ואפילו התכופף להרים את הכובע שעף מראשו של רוכב.
"קח", אמר סבא בפנים מאירות, "שתהיה לך נסיעה טובה, ולהבא תשתדל לשים לב לאנשים שבדרך".
הרוכב חטף את הכובע בלי לומר מילה ונעלם בעיקול השביל.
הם המשיכו לצעוד, אבל הסערה בקרבו של יואב סירבה לשכוך. הוא שחזר את העלבון שוב ושוב, וניהל עם הרוכב וויכוחים סוערים בדמיונו. אגרופיו נקמצו בחוזקה ממש כבמציאות.
שעות חלפו, וכשישבו יחד בביתו של סבא, הלחץ פשוט פקע.
"סבא, אני לא מבין!", התפרץ יואב בתסכול, "למה שתקת לו? הוא כמעט דרס אותנו, זלזל בנו, ואתה עוד עזרת לו! אני רותח רק מלהיזכר בו! עוד רגע והייתי…".
סבא ליטף את סנטרו ואמר ברוך: "יואבי, הרוכב הזה חלף בחיינו כמה שניות בודדות. אני השארתי אותו שם, על השביל. אבל אתה… אתה עדיין סוחב אותו על הגב שלך כבר כבר שעות…".
נקודה למחשבה: בחיים אנחנו פוגשים לא פעם אנשים פוגעניים וסיטואציות מקוממות. הבחירה אם לסחוב את המשא המעיק ולטחון אותו שוב ושוב – נמצאת אך ורק בידיים שלנו! על פי רוב, הגבורה האמיתית אינה "להחזיר מלחמה", אלא פשוט לשחרר את הפגיעה, ולהמשיך הלאה בלב נקי ומשוחרר מכעסים וטינה.