יוני לא הרים את העיניים מהמסך כמעט עשרים דקות. הוא ישב על הספה ליד סבא וגלל עם הבוהן את הזמן אל התוהו.
"יוני", קטע קולו של סבא את ההיפנוט, "אתה קולט שהיתה תקופה שבה אנשים לא הלכו עם מסכים בכיס? שכדי לפגוש חבר, פשוט הלכו אליו לבית ודיברו פנים אל פנים? לא היו התראות, לא היו 'לייקים'. החיים היו פשוטים. טוב לא ממש פשוטים. את הבגדים כיבסו ביד ואת המים שאבו מבאר ולא סחטו מברז. אבל היתה סבלנות, אוהו כמה סבלנות. לא היו משלוחים דרך מטוסים או אוניות, כי טרם המציאו את המטוסים והאוניות. אתה יכול לתאר לעצמך עולם כזה?".
יוני הניח את המכשיר על השולחן והביט בסבו מוקסם. "זה נשמע כמו תסריט של סרט פנטזיה… עולם בלי רשתות חברתיות?! בלי טכנולוגיה?! זה ממש עידן האבן! האמת, זה בטח היה ממש מעניין לפגוש מישהו מהעידן העתיק הזה ולשמוע איך הם שרדו אז".
סבא חייך חיוך דק, שיש בו יותר עצב משעשוע. "תתפלא, יוני", אמר, "אתה מדבר עם מישהו מ'העידן ההוא' ברגע זה ממש".
יוני פער עיניים, מנסה לחשב בראשו. "רגע… אל תגיד לי שגם גידלת דינוזאור בחצר… בן כמה אתה בכלל, סבא?".
סבא צחק ואמר: "בוא נגיד שאת גיל שמונה-עשרה עברתי מזמן".
יוני התפלא: "סבא, איך יכול להיות שעידן שלם נעלם כל כך מהר? האם ניתן לחזור לאנושיות שהיתה פעם בזמן שלך?".
"בטח", אמר סבא, "כבה את מסך הטלפון והבט בו. מה אתה רואה?".
יוני הביט במסך הכבוי ואמר: "אני רואה את עצמי".
חייך סבא ואמר: "זה הסוד. ככל שתכבה את מה שמשיח את דעתך – אתה תראה יותר את עצמך ואת הסובבים אותך!".
נקודה למחשבה: כשאנחנו מביטים על דור העבר, קל לנו לדמיין שמדובר בעידן רחוק ופרימיטיבי. המרוץ הטכנולוגי מסנוור אותנו וגורם לנו לחשוב שאנחנו חיים בפסגת ההתפתחות, אבל האמת שיש דברים שטכנולוגיה לא בהכרח יכולה לספק, ויש דברים שהיא בהכרח איננה יכולה לספק – כמו חיבור אנושי עמוק, קשב נקי ונוכחות מלאה. כדי לזכות שוב באוצרות האבודים הללו, איננו זקוקים למכונת זמן שתחזיר אותנו לשם – רק להחלטה אמיצה להביט במסך השחור כשהוא כבוי, ולראות יותר את עצמנו ואת ההווה בו אנו חיים.