בפרשתנו, פרשת "כי תצא", מצווה אותנו התורה על מצוות השבת אבידה: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִיבֵם לְאָחִיךָ״ (דברים, כב, א). התורה חותמת מצווה זו בציווי קטגורי: ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״.
רבותינו בעלי המוסר והחסידות שואלים: וכי כיצד אומרת התורה "לא תוכל"? והלא האדם בעל בחירה חופשית הוא, ויש ביכולתו הפיזית לעצום עיניים ולהתעלם? אלא שהתורה מלמדת אותנו יסוד בנפש – מצד האמת הפנימית והאלוקית שבך, הלב שלך פשוט לא מסוגל לעמוד מן הצד כשמשהו יקר ערך הולך לאיבוד.
והנה, זכינו ונכנסנו לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, עליו דרשו חז"ל את ראשי התיבות: ״אני לדודי ודודי לי״. ימים אלו הם ימי רצון בהם "המלך בשדה", והקדוש ברוך הוא מאיר לנו פנים ומבקש מאיתנו לשוב אליו.
על החיבור שבין תשובה והשבת אבידה, מאיר לנו רבי נחמן מברסלב אור נפלא בליקוטי מוהר"ן (תורה קפח). רבי נחמן מסביר כי קודם שיצא האדם לעולם הזה, הראו לנשמתו את כל רמזי התורה והדרכים הרוחניות השייכות לה. אך ברגע הלידה, הכל נשכח והלך לאיבוד. לפיכך, כל ימי חייו של האדם בעולם הזה אינם אלא חיפוש אחר האבידות שלו.
במהלך השנה, מתוך שטף החיים, הטרדות ומרוץ היומיום, אנו נוטות לאבד חלקים יקרים מאותן אבידות, אנחנו אפילו שוכחות שאנחנו צריכות ״לחפש״ איזו שהיא אבידה… אבל בזמן אלול, בזמן הימים הנוראים, כולנו מבינות שמשהו חסר לנו. ההתרגשות הרוחנית, הקרבה לה' יתברך ולתורה הקדושה.
חודש אלול ניצב מולנו וקורא בקול שופר: "לא תוכל להתעלם". זהו הזמן לגשת אל "שומר האבידות", להתקרב אל הדיבורים המעוררים של הצדיקים ושל התורה, ולחפש את מה שאיבדנו. אלול הוא חלון הזדמנויות שבו הקדוש ברוך הוא מסייע לנו לאסוף את הנקודות הטובות שהתפזרו, ולהשיב את הנפש אל שורשה הטהור.
איך עושים זאת בפועל? בקבלה רוחנית קטנה ועקבית לקראת ימי הדין. לעורר את הנשמה שלנו ולהזכיר לה כמה ״אבידות״ היו חסרות לה במהלך השנה החולפת… בררי על שיעורי תורה הקרובים לביתך. הכיני את עצמך בימים האלו כדי להגיע מוכנה לקראת ראש השנה. בצעד קטן זה, את מקימה את מצוות "השב תשיבם" לנשמתך, ומכינה כלי ראוי לברכת כתיבה וחתימה טובה… שבת שלום!