פרשת הביכורים נפתחת במצוות הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" מדייק רש"י בפירושו: "מראשית: ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין אלא שבעת המינים בלבד". בהמשך מביא רש"י את המשנה: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול ענבים שביכר, רימון שביכר כורך עליהם גמי לסימן ואומר: הרי אלו ביכורים".
והקשה הגאון רבי מנחם זעמבה הי"ד, הרי מצוות ביכורים נוהגת בכל שבעת המינים. אם כן, מדוע בחר התנא במשנה להדגים את קיום המצווה דווקא בשלושת הפירות הללו, תאנה, ענבים ורימון? מדוע נפקד מקומם של החיטה, השעורה, הזית והתמר, שגם הם משבעת המינים וחייבים בביכורים באותה המידה?
ותירץ, כאשר המרגלים שבו מתור את ארץ ישראל, הם הוציאו את דיבתם רעה והפגינו כפיות טובה מוחלטת כלפי המתנה העצומה שהעניק להם בורא עולם. כדי להמחיש את טענותיהם על "ארץ אוכלת יושביה", הם הביאו עמם פירות מהארץ. ומה היו אותם פירות? "וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים". היו אלו בדיוק שלושת המינים ענבים, רימונים ותאנים.
אכן מצוות הביכורים, במהותה הפנימית, היא סתירה מוחלטת לחטא המרגלים. בעוד המרגלים הפגינו כפיות טובה, מביא הביכורים עומד לפני ה' ומכריז בקול: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", הוא מכיר טובה, מודה על הארץ, ומייחס את כל הצלחתו החקלאית לברכת ה'.
לכן בחרה המשנה להדגים את המצווה דווקא בתאנה אשכול ענבים ורימון. לומר לנו מסר עמוק: מצוות ביכורים באה לעשות תיקון לחטא המרגלים. התיקון השלם ביותר נעשה כאשר אנו לוקחים בדיוק את אותם אובייקטים שבהם נעשה הקלקול, ומשתמשים בהם לקדושה ולהכרת הטוב. אותם פירות ששימשו בעבר להשמצה הופכים כעת לעדות של שמחה.
ומכאן מסר חינוכי עצום: התיקון השלם לא נעשה על ידי התעלמות מהגורם שהביא לקלקול, אלא על ידי רתימת אותו כוח עצמו לעשיית טוב ולקדושה. כשילד חוטא ומשתמש בכישרונו כדי להציק ולהפריע, הפתרון אינו לעקור את התכונה, אלא לנתב אותה לעשייה חיובית.