שלום לכם, אני יוני, ואני סובל מתסמונת קבועה שמופיעה אצלי בכל שנה מחדש בדיוק באמצע חודש אב. בעוד שכל ההורים מסביבי עסוקים בלקנות ילקוטים, לחדד עפרונות וללכת לים בפעם האחרונה, אצלי מפלס החרדה עולה לטמפרטורות של כבשן. הראש שלי עסוק בשאלה קיומית אחת בלבד: "מי יהיה הרב'ה של הילדים שלי בשנה הבאה?". הרי בכל שנה הם עולים כיתה, ועימה עולה לי הלחץ. האם זה יהיה הרב'ה הנחמד והרגוע שמחלק ממתקים וטפיחות על השכם, או שמא אצל הרב'ה הקשוח ההוא, שבמבט אחד שלו הוא מסוגל להקפיא כיתה שלמה לשלוש שעות?
באותה שנה, הבן שלי מוישי עלה לכיתה ד'. כיתה ד' היא לא סתם כיתה. זו השנה שבה מתחילים ללמוד גמרא, וזה דורש בסיס חזק. שבועות לפני פתיחת הלימודים, ערכתי תחקיר ביטחוני מקיף שלא היה מבייש את שירותי הביטחון החשאיים. שאלתי חברים, דיברתי עם הורים מהשנתון הקודם, והמסקנה שלי היתה חד-משמעית ובלתי ניתנת לערעור: מוישי שלי חייב, אבל פשוט חייב, ללמוד אצל הרב'ה פלטיאל.
רב'ה פלטיאל היה אגדה מהלכת בחיידר. כולם דיברו עליו רק טוב – שילוב מנצח של מאור פנים, הבנה עמוקה בנפש הילד, ויכולת להסביר את הסוגיות הכי מורכבות בצורה חווייתית ומתוקה מדבש. אמרתי לעצמי: "הוא ורק הוא יהיה המורה דרך של מוישי בשנה הזו".
התחלתי במבצע לחצים ממוקד. התקשרתי למפקח של החיידר פעם, פעמיים, ושלוש. הגעתי למשרד שלו, הסברתי לו ברגישות (ובקול קצת רועד) שמוישי שלי הוא ילד עדין שזקוק בדיוק למגע הקסם של רב'ה פלטיאל. הפעלתי קשרים, ועשיתי כל מה שביכולתי כדי להבטיח את השיבוץ המיוחל. המפקח רק נאנח ואמר לי בקול עייף: "אנחנו נעשה מאמץ, אבל שום דבר לא סגור".
ביום הראשון של הלימודים הגעתי לחיידר כשהלב שלי מתופף בקצב של דרבוקה. צעדתי במסדרון הארוך לעבר הכיתה החדשה של מוישי, כשאני מרגיש את המתח בכל שריר בגוף. הגעתי לדלת הכיתה, הבטתי בשלט הלבן שהודבק עליה, ואורו עיניי מרוב התרגשות – היה רשום שם בגדול: "כיתה ג' 1 (של שנה שעברה) השנה אצל רב'ה פלטיאל".
אוי, איך שהתרגשתי! קפצתי משמחה שם במסדרון, מול הילדים המופתעים שרק רצו להיכנס לכיתה. הרגשתי כמו אסטרונאוט שזה עתה נחת על הירח. "הצלחתי!" לחשתי לעצמי בגאווה, "הלחצים עבדו, הדאגה שלי ניצחה, מוישי מסודר לשנה הקרובה".
אבל אז, בתוך שנייה אחת של חוסר זהירות, הכל השתנה.
המפקח של החיידר הגיח מאחורי המסדרון, כשבידו קלסר כחול עבה ודף מדבקות חדש. הוא ראה אותי עומד שם קורן מאושר, נאנח אנחה כבדה ואמר לי: "אוי, טוב שאתה כאן. חלה טעות חמורה בהדפסה של השלטים הבוקר. הכיתה הזו היא לא של רב'ה פלטיאל. רב'ה פלטיאל מלמד השנה את כיתה ד'-2. הכיתה הזו, של הבן שלך מוישי, תהיה אצל רב'ה חיים אריה".
הרגשתי כאילו הבניין כולו קורס עליי. "רב'ה חיים אריה?!" זעקתי בלחש, "אבל הוא… הוא נחשב לרב'ה הרבה יותר נוקשה! שמעתי שהוא דורש המון ולא מוותר על קוצו של יוד!". ניסיתי להבין, התחננתי בפני המפקח, שאלתי איך משתנה פתאום השיבוץ ברגע האחרון ואיך אפשר להעביר את מוישי כיתה עכשיו. אבל המפקח רק הניח יד על כתפי ואמר: "אין אפשרות לשנות. הכל כבר סגור במערכת פשוט קרתה טעות אנוש. שיהיה בהצלחה".
חזרתי הביתה באותו יום מדוכדך ומתוסכל. הרגשתי נכשיל, פגוע, והייתי בטוח שמוישי שלי הולך לעבור שנה קשה ומורכבת שתכבה לו את החשק ללמוד.
אבל אז, רבותיי, קרה משהו מדהים לחלוטין.
כבר בשבוע הראשון, מוישי חזר הביתה עם עיניים נוצצות. לאחר חודשיים, שמעתי ממנו את המילים הבאות: "אבא", הוא אמר לי בארוחת הערב, "אני מאוד אוהב את הרב'ה הזה. נכון, רב'ה חיים אריה הוא קשוח, אבל הוא מסודר ועושה לנו את הכל קל כמו שלא ראיתי בחיים. הוא אוהב אותנו כל כך, והוא לא מוותר עלינו".
שילד בכיתה ד' ידבר כך? ועוד על הרב'ה הזה בדיוק? לא ציפיתי.
ככל שהשבועות עברו, הבנתי עד כמה הדמיון שלי היה רחוק מהמציאות. התברר שמוישי שלי, עם כל העדינות שלו, היה צריך דווקא דמות סמכותית, ברורה ומאורגנת שתציב לו גבולות ברורים ותתן לו מסגרת יציבה כדי להתקדם בלימוד. רב'ה פלטיאל, עם כל המתיקות שלו, כנראה לא היה מצליח להעניק למוישי את עמוד השדרה הלימודי שהוא היה זקוק לו באותו שלב של חייו. רב'ה חיים אריה פשוט קלט את הפוטנציאל של מוישי, לקח אותו כפרויקט אישי, והעלה אותו על דרך המלך בצורה שעלתה על כל הציפיות שלי. הוא הפך להיות הרב'ה הכי מתאים והכי מצמיח עבור הבן שלי.
בחודש ניסן, ישבתי ערב אחד בסלון, הבטתי במוישי משנן את הגמרא בקול מנגן ובבטחון עצמי עצום, ופשוט התחלתי לחייך לעצמי. הבנתי איזה שיעור עצום קיבלתי באותו בוקר במסדרון של החיידר.
אנחנו, בני האדם, מנסים לתכנן תוכניות, מפעילים לחצים, בטוחים שאנחנו יודעים בדיוק מה נכון לנו ולילדים שלנו, ונלחמים בשיניים על כל פרט. אבל האמת היא שיש מנהיג לבירה. הקדוש ברוך הוא שומע את התפילות שלנו, אבל הוא מסדר את העניינים לפי מה שטוב לנו באמת, ולא לפי מה שאנחנו חושבים שטוב לנו. רק הוא יודע את כל צעדנו, ורק הוא מנווט את הספינה הזו לחוף המבטחים הנכון ביותר. מאז אותו מקרה, מפלס החרדה שלי בחודש אב ירד פלאים. אני עושה את ההשתדלות שלי, אבל משאיר את הרישום האמיתי למי שמנהל את העולם באמת.