פרק ב משנה ה: “וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד”.
המשנה מלמדת יסוד חשוב בלימוד תורה ובעבודת ה’. מצד אחד, הבושה היא מידה טובה לעם ישראל, כפי שנאמר שישראל הם “ביישנים רחמנים וגומלי חסדים”. הבושה מבטאת עדינות, כבוד ורגישות, והיא סימן לאדם עם לב ישר וטוב.
אבל המשנה מדגישה שיש מצבים שבהם הבושה דווקא עלולה לעכב את האדם. בלימוד תורה ובעבודת ה’, אם אדם מתבייש לשאול, לברר ולהתקדם – הוא עלול להישאר מאחור. לכן “לא הביישן למד” – צריך אומץ פנימי לקום, לשאול ולהתפתח בלי לחשוש מהסביבה.
כך גם לגבי מי שמלמד – “ולא הקפדן מלמד”. מורה או משפיע צריך סבלנות, פתיחות ואהבה. קפדנות וסגירות מרחיקות את התלמידים ומונעות מהם לגדול ולהתחזק בדרך ה’.
המסר הזה נוגע מאוד גם לחיים שלנו: לפעמים היצר הרע משתמש בתחפושת של בושה כדי לעצור אותנו מלעשות טוב, במיוחד כשמדובר בקירוב לבבות או בחיזוק אחרים. אבל דווקא שם נדרשת עשייה, דיבור טוב ויוזמה אמיתית.
בחודש אלול, זמן של חשבון נפש והתקרבות, זה הזמן לקחת על עצמנו משימה קטנה: לקרב חבר או חברה אחת או שניים – לשיעור תורה, לאמירת סליחות, או לשיחה טובה של אמונה וחיזוק. לא מתוך לחץ, אלא מתוך אהבה, רגישות ואכפתיות.
כך נזכה לחזק אחרים, להתקרב בעצמנו, ולעשות נחת רוח לבורא עולם.