סבא יצחק היה הדמות הכי מסקרנת בשכונה. למרות שרוב היום הוא ישב במרפסת ביתו מוקף בספרים ישנים, תמיד הוא היה נראה דרוך, מרוכז ועסוק מעל לראש.
באחד הימים, ניגש אליו נועם, בחור צעיר וסקרן מהבניין הסמוך. "סבא יצחק", שאל נועם בחיוך, "אפשר שאלה? מה כל כך מעסיק אותך כל הזמן שאתה נראה מרוכז וחושב?".
הזקן חייך חיוך רחב ועיניו ברקו בחכמת חיים. "או, נועם… יש לי עבודה במשרה מלאה! אני צריך לאלף שני ניצים, לאמן שני נשרים, להרגיע שתי ארנבות, לביית נחש ארסי, להזיז חמור עקשן, ולהשתלט על אריה פראי שחושב שהוא מלך".
נועם הביט סביבו בבלבול מוחלט. "חיות?! אין לך פה אפילו אקווריום! על איזה חיות אתה מדבר?".
"הן כאן, בתוכי", אמר סבא יצחק והניח את ידו על הלב. "לכולנו יש גן חיות פנימי. שני הניצים אלו העיניים שלי, שתמיד מסתקרנות לראות דברים שלא צריך לראות – אני מאלף אותן לראות ולחפש רק את הטוב באחרים. שני הנשרים אלו הידיים, שלפעמים רוצות לקחת או להרוס – אני מאמן אותן לבנות ולתת. שתי הארנבות הן הרגליים, שרוצות לברוח כשקצת קשה – אני מרגיע אותן כדי שיצעדו בבטחון גם לאתגרים. הנחש? זו הלשון! היא אמנם נעולה בתוך הפה, אבל תמיד מוכנה להכיש במילה רעה או ברכילות. החמור העצלן הוא כמובן הגוף הגשמי, שמעדיף לישון ולהתעצל במקום להתאמץ ולהשקיע. והאריה… זה האגו – הגאווה שדורשת כבוד ויהירות.
"אתה מבין, נועם?", חתם סבא יצחק. "כמו בגן החיות, ככה גם בחיים. יש אנשים שאצלם החיות משוחררות ופראיות, שולטות בכל חלקה, והאדם עצמו נעול חסר אונים בתוך כלוב הרכב. ויש כאלה שאצלם החיות מרוסנות, נמצאות במקומן ובשליטה, והאדם – הוא זה שמסתובב בחוץ, חופשי ומשוחרר".
נועם עמד המום. הוא שקע במחשבות, ופתאום אור ניצת בעיניו.
"סבא יצחק", הוא אמר בהתרגשות, "עד היום הייתי בטוח שהחיות האלה – העצלות, הכעס, הגאווה – הם אני… עכשיו אני מבין לראשונה שאני הוא אדם טוב – הנשמה – ותפקידי לפקד על האברים והרצונות, שאעשה בהם רק טוב!".