יש אנשים שבוחרים לעבוד עם ילדים כי הם באמת אוהבים לחנך, להקשיב, לעזור, וגם אני נכנסתי להוראה מהמקום הזה, רציתי להיות מורה שהתלמידים מרגישים לידו בטוחים, כאלה שלא מפחדים לשאול, לדבר, לטעות, ובשנים הראשונות באמת הרגשתי שליחות, הייתי נכנס לכיתה עם אנרגיה, משקיע בכל תלמיד, חושב על כל ילד גם אחרי שעות הלימודים, אבל לאט לאט משהו בי התחיל להישחק, העומס, הלחץ, הטלפונים מההורים, הציפיות, התחושה שתמיד מישהו לא מרוצה, הכל התחיל להצטבר בתוכי, היו ימים שנכנסתי לכיתה כבר עייף עוד לפני שהתחיל השיעור, וכל הפרעה קטנה היתה מוציאה ממני כעס שלא הכרתי בעצמי, תלמיד ששכח מחברת, ילד שמדבר באמצע שיעור, רעש קטן בכיתה, ואני מיד מגיב בתקיפות גדולה מדי, אחר כך הייתי מתחרט, אבל למחרת זה שוב היה קורה, בבית גם התחילו להרגיש אותי אחרת, הייתי חוזר חסר סבלנות, הילדים שלי רצו לספר לי משהו ואני בקושי מצליח להקשיב, אשתי אמרה לי פעם שאני כבר לא מחייך כמו פעם, והמשפט הזה ישב לי בלב הרבה זמן, יום אחד במהלך שיעור תלמיד אחד ענה לי בחוצפה מול כולם, ובשנייה אחת התפרצתי עליו בצורה שלא התאימה לי בכלל, הכיתה השתתקה, הילד הוריד את הראש ואני פתאום ראיתי בעיניים שלו לא חוצפה אלא כאב, באותו רגע משהו בי נשבר, כי הבנתי שאני כבר לא מלמד מתוך לב רגוע אלא מתוך עייפות ולחץ, אחרי השיעור נשארתי לבד בכיתה והרגשתי בושה, איך הגעתי למצב שאני מוציא על ילדים את כל מה שאני סוחב בפנים, באותו ערב דיברתי עם אשתי על כל מה שעובר עליי, כמה אני מותש, כמה קשה לי להחזיק הכל, והיא אמרה לי משפט שלא אשכח, גם מי שמחנך אחרים צריך שמישהו יחזק אותו לפעמים, המשפט הזה פתח לי משהו בלב, כי שנים הרגשתי שאני חייב להיות חזק כל הזמן, והיום אני מבין שאדם שלא עוצר לנשום ולדאוג לנפש שלו בסוף מאבד גם את הסבלנות וגם את השמחה שהיתה לו פעם, ודווקא כשאדם מסכים להודות שקשה לו מתחיל המקום שבו אפשר לחזור להיות באמת נוכח מול האנשים שהוא אוהב.
