צ'אנג היה ילד מלוכסן עיניים, אבל לא מפני היותו אסייתי. פשוט לא היה שבוע שהוא לא חזר הביתה עם איזה פנס כחלחל-סגלגל שעיטר את עיניו, כך שהן היו עצומות למחצה באופן תמידי.
אם צ'אנג היה אשם או לא, תלוי את מי שואלים. אך מה שבטוח, שצ'אנג יצא מכל תגרה בשן ועין. בעיקר בעין…
יום אחד הוא שב הביתה בוכה. אמו נזעקה לברר מה קרה הפעם, והוא סיפר שהיום שיחקו כדורגל בבית הספר – והוא היה הכדור…
לעת ערב שב צ'ינג, אביו של צ'אנג, מהעבודה, והאם המודאגת סיפרה לו על המצב העגום של בנם.
"אקח אותו למאסטר צ'ונג", אמר צ'ינג, "אחר כך נראה מי יעז להתעסק שוב עם הבן שלי".
למחרת התייצב האב צ'ינג עם בנו צ'אנג אצל המאסטר צ'ונג, וביקש ממנו שילמד את בנו קראטה.
כעבור שלושה שבועות הוזמנו הוריו של צ'אנג אל הדוג'ו, לחזות בהתקדמותו של העלם.
ההורים הנרגשים התיישבו על ברכיהם לצד הזירה והביטו בבנם העומד בבטחון ומישיר מבט אל המאסטר הקרח.
הם לא זכרו איך, אבל פתאום צ'אנג השתטח על רצפת הזירה. מסתבר שהמאסטר הפתיע אותו עם בעיטה מהירה… צ'אנג התרומם בחזרה, לפתע הושכב שוב – הפעם בזווית אחרת.
לאחר שצ'אנג ביקר בארבע רוחות הזירה, האב עלה בזעם אל הזירה ונזף במאסטר: "תתבייש לך! בשביל זה הבאתי אותו אליך – שתכה בו להנאתך?! איזו התקדמות רצית שנראה פה?"
חייך המאסטר ואמר: "יקח לבנך זמן עד שיוכל להתגונן ממכה מהירה של מאסטר כמוני, אך בינתיים קראתי לכם הנה לחזות בהתקדמותו האדירה: לפני שלושה שבועות הוא נותר על רצפת הזירה לאחר שקיבל מכה, אבל היום הוא כבר מתרומם ומוכן לנסות שוב. זאת בהחלט התקדמות!".
שלמה המלך אומר: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). לא משנה כמה פעמים בן אדם נפל, העיקר שיקום וימשיך לנסות שוב.
הדרך לכל הצלחה – גשמית ורוחנית – רצופה אתגרים, והמצליחים הם אלו שממשיכים קדימה, חרף ולמרות כישלונות.
כי כישלון אמיתי הוא לא בנפילה – אלא בהחלטה להפסיק לנסות!