במדינה אחת חיבב המלך גלויות את שר החוץ היהודי שלו, ונקל לתאר לאיזה יחס זכה אותו שר מצד השרים הערלים. הם קינאו בו ושנאו אותו, ובכל הזדמנות ניסו להשחיר את תוארו בעיני המלך.
אבל המלך לא היה טיפש. "די, תפסיקו לקנא בו", אמר המלך לשרים שוב ושוב, "אני אוהב אותו כי הוא מוכשר ונאמן, וזה לא אומר שאני לא מחבב גם אתכם".
אבל השרים לא הרפו, ובכל פעם הבטיחו לעצמם מחדש, שבפעם הבאה הם יצליחו לסדוק את אמון המלך ויבעירו את זעמו על אותו יהודון.
יום אחד נודע לשרים כי שר החוץ יוצא לשליחות מדינית ממושכת במדינה זרה, ופה אחד החליטו שהעת היא שעת הכושר למזימתם. הם רקמו מזימה שטנית שנשענה על מסמכים מפוברקים, על פיהם הואשר שר החוץ בהדלפת מסמכים מסווגים לאויב, עוון שנחשב לפשע ממדרגה ראשונה, ויחד הביאו את העלילה לפני המלך.
המלך התרשם שדבריהם אמת, ובשל רמת חומרת האשמה הוא הורה להמתין לשר הבוגד בשדה התעופה, ומשם לקחתו אל כיכר העיר ולתלותו לעיני כל העם.
לא היה קץ לשמחתם של השרים הרשעים. סוף סוף עלה בידם.
בהגיע מועד שובו של השר אל המדינה, קיבלה את פניו בנמל פלוגת שוטרים שגררה אותו אזוק כאחרון הפושעים לכיכר העיר.
בתחילה השר ניסה להתנגד, אך לשווא. השוטרים היו חסונים ממנו וההיחלצות מהם היתה משימה בלתי אפשרית בעליל. הוא בכה והתחנן שירפו ממנו כי בודאי מדובר בטעות, אבל איש לא הקשיב לו. כולם רצו לראותו תלוי בין שמים וארץ בחוסר ניע.
"לפחות תנו לי בקשה אחרונה", התחנן השר, "אני רוצה לראות את המלך לכמה דקות בלבד. אני מתחנן, תמלאו את בקשתי".
השר הובא לפני המלך, ומבלי לדבר פשוט קרע את חולצתו.
גופה מצולקת ופצועה נגלתה לנוכחים, והכל נשכו את שפתותיהם בכאב למראה.
"הבט אל גופי", אמר השר למלך, "הצלקות שהנך רואה נצרבו בבשרי בזמנים שהגנתי עליך מפני סכנות. גופי ספג את המכות ואני הצלתי את חייך! וכעת אמור לי: האם גוף שהתייסר כל כך עבורך, יתכן שאי פעם יבגוד בך?".
המלך קיבל את דבריו וחנן אותו, ותמורת נפשו תלה את השרים שרקמו את המזימה השקרית.
כל התגברות על פיתויי היצר, וכל התאמצות לקיים את רצון ה' למרות האתגרים, צורבים הם צלקת נאמנות בנשמתנו הטהורה, והיא תליץ יושר עלינו בימי הדין.