בפרשת "כי תבא", בעיצומה של התוכחה המטלטלת, התורה עוצרת ומטילה פצצה. היא חושפת את השורש האמיתי של כל הנפילות:
״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל״ (דברים, כח, מז).
הבעיה היא לא שלא עשית, הבעיה היא איך עשית… התורה מלמדת אותנו כי עצם עשיית המצווה וקיום החובות אינם מספיקים… הלב הפנימי, הרגש והחמימות המלווים את עבודת ה' – הם המהות והתכלית! הרי קל מאוד ליפול למקום שבו היהדות מרגישה כמו רשימת משימות אינסופית…
אבל האר"י הקדוש גילה לתלמידיו סוד מדהים: כל ההשגות הרוחניות העצומות שלו, וכל הסודות שנגלו אליו, הגיעו בזכות דבר אחד: השמחה שהוא הרגיש בכל פעם שזכה לעשות מצווה. בשבילו, לקיים מצווה היה שווה יותר מכל הון שבעולם. השמחה בקיום המצוות היא המפתח הגבוה ביותר להשגת רוח הקודש והארת הנפש.
והנה אנחנו בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול. באוויר יש תחושה של "ימי דין", חשבון נפש, ורצון לתקן. לפעמים, המקום הזה של לבדוק איפה טעינו יחד עם עריכת חשבון הנפש על השנה החולפת, עלולים להוביל אותנו למקום של דכדוך, כבידות או לחץ רוחני. כאן מגיעה תורת החסידות ומזהירה- היצר הרע אינו חפץ בעבירה עצמה כמו שהוא חפץ בעצבות שמגיעה בעקבותיה, שכן העצבות היא המנתקת הגדולה ביותר בין הנשמה לאביה שבשמיים.
עבודת אלול האמיתית, כפי שמלמד הבעל שם טוב הקדוש, צריכה להיעשות מתוך יראת הרוממות השזורה בשמחה פנימית עצומה על כך ש"המלך בשדה" והוא קרוב אלינו ומחכה לשמוע את קולנו, מחכה לתשובה האמיתית שלנו! תשובה כזו שבאה מאהבה, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר! בתשובה מיראה, האדם מנסה "לברוח" מן החטא וממה שהוא עשה. אבל בתשובה מאהבה, האדם לוקח את כל המקומות החשוכים והנפילות שהוא עבר, ומשתמש בגעגוע ובתשוקה שנולדו מתוך המרחק כדי לפרוץ קדימה ולרוץ אל ה'.
בגלל שהחטא והמרחק הם אלו שגרמו לו בסופו של דבר לרצות את ה' בעוצמה כזו – החטא עצמו מתהפך והופך לזכות. לכן אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד…" שתהיה לכולנו חזרה בתשובה שלמה מתוך שמחה ואהבה, אמן!