סלאר דה אויוני

טיול אחרי צבא.

שלושת המילים עליהם חולם כל חייל במשך כל שנות השירות שלו. אחח. איזה ניחוח יש למילים הללו, איזו הרגשה של שיחרור וחופש טמון בהם. וכמה חיכיתי להם. כמה.

בכל פעם שהיינו נזרקים באמצע שום מקום בשטח אויב, מחכים לפעולה הבאה. בכל פעם שעברו עלינו יומיים שלושה כמעט ללא שינה, או במקרה היותר טוב שעתיים שינה עם קסדה, אפוד מגן ונעליים גבוהות על עפר וחול, אם ניתן לקרוא לפעולה הזאת שינה. בכל פעם שהמפקד היה מגביר את הקצב, מזרז אותנו באימונים, כאשר על כתפינו משקל עצום ואנחנו צריכים לרוץ איתו חסרי נשימה. ומעל הכל, בכל פעם שהמוות היה ניצב מול עינינו, עת היינו נכנסים לפעולות רגליות בעזה, כאשר ריח הדם היה בכל מקום, אחרי כל פעם כזאת היינו מתיישבים מותשים, כאובים, ואז אחד מאיתנו היה מעלה את הנושא הזה שהיה מעיר את כולנו לחלוטין.

"אז מה? טרק בצ'ילה או צלילה בתיאלנד?" היה אותו אחד שואל, ומכאן והלאה יכלנו לשבת שעות ולהעלות רעיונות, מקומות ומיקומים, כל אחד מהיכרותו עם רחבי העולם, אלו שיש להם אחים גדולים שכבר היו בטיול כזה הביאו את הרעיונות שלהם, אחרים הנהנו בראשם בהתלהבות על כל רעיון שהיה מוצע, והיה את נדב, פריק של ChatGPT, שעל כל שאלה ששאלת אותו היית צריך לחכות שניה עד שהוא היה בודק עם 'הגאון' כפי שהיה נוהג לכנות אותו, ורק אז היית מקבל תשובה. "הנה אני מצטט" הוא היה מוסיף כל פעם תגלית חדשה של הצ'אט " אז מה עושים בטיול אחרי צבא? אופציה ראשונה היא טרקים ונופים מטורפים, כאלה יש לכם במספר מקומות בעולם, להלן:  דרום אמריקה: הטורסים בפטגוניה, מאצ'ו פיצ'ו בפרו, סלאר דה אויוני בבוליביה.  המזרח: טרקים בנפאל, צפון הודו, הרי ויאטנם. ניו זילנד: מדינה שכל כולה טרק אחד גדול. אופציה שניה, חופים, שקט והרגשה של חופש, אותם תמצאו בתאילנד, הפיליפינים, סרי לנקה – חופים מושלמים, אווירה רגועה, קוקוסים ביד." ואם לא היינו קורסים מעייפות, כל אחד בתורו, הוא היה ממשיך ומקריא עד אינסוף את רעיונותיו הרבים של הצ'אט והסבריו המפורטים על כל אטרקציה וכל חוויה בפני עצמה. החלומות של כולנו אחרי שיחה כזו כללו בעיקר תיק ענק על הגב, המון שתיה, אוכל, בגד ים ומפות, נופים עוצרי נשימה, רעש פכפוך גלים, קוקוסים עסיסיים עם קש גדול לשתיה מרעננת, אולי גם טרקטרונים, בנג'י מגובה עצום ועוד ועוד חוויות שהמוח יכול רק לדמיין. ולחלום. לא יכלנו לחכות כבר שיגיע הרגע.

אבל בדיוק באותה תקופה, עת שירותי בצבא הסתיים ונותרו לנו ימים אחרונים לתכנן את הטיול הנ"ל, ההוא שכל כך ציפינו לו, בדיוק בימים אלה, פגשתי אותו.

הוא לא היה עטור זקן לבן, פאותיו היו קטנות ולא מרשימות במיוחד, גם הכיפה על ראשו לא נראתה כאחת כזו שהחובש אותה ראוי לתואר רב. אבל משהו בדיבור שלו, בחן, בענווה, גרם לי להכתיר אותו בתואר הזה. הוא ישב בבית הכנסת, זה שאני מגיע אליו רק ביום כיפור, במשך שעות בכל יום ולמד גמרא.

בפעם הזו שנתקלתי בו, היה זה כשסבי היקר תרם ספרים רבים לטובת ציבור המתפללים וביקש ממני לבוא לעזור לו לסדר אותם בארונות בית הכנסת.

נכנסנו למקום, בראשי מתרוצצות להן תוכניות להמשך היום, נעזור לסבא שעה-שעתיים ונזוז מכאן, יום ארוך לפניי וסידורים רבים שדחיתי לאחר השחרור, רובם קשורים בהתארגנות לטיול הגדול. בעודי מסדר את הסידורים עם הכריכה החומה בצורה ישרה על המדף התחתון, הוא ניגש אליי. בלחיצת יד עדינה שאל לשמי, לשלומי ולמעשיי כאן בבית הכנסת. מפה לשם נסחפנו לשיחה נחמדה, ניכר עליו שהוא אדם טוב, החיוך לא ירד מפיו וכשסיפרתי לו כי אני חייל הוא התעניין בשגרת היומיום שלי בצבא והקשיב בריכוז רב.

בסוף השיחה הוא הזמין אותי לשיעור שנערך בביתו מדיי שבוע, "כמובן רק אם זה מעניין אותך" הוסיף בחיוך מבויש ונפרדנו לשלום.

לא חשבתי שאגיע, מה לי ולשיעורי תורה, יהדות או מה שזה לא יהיה, וגם בדיוק בתאריך שהוא נקב תיכננתי עם נדב ושקד להיפגש לבירה וסיגריה ולתכנן ביתר פירוט את היעד הנכסף אליו ניסע בעוד חודש.  

אבל משהו במבט שלו לא עזב אותי, הייתה בו כעין תחינה כזו, ציפייה אילמת שאני אשתתף בשיעור, כאילו דווקא אותי הוא צריך שם מכל הבחורים בעולם. בימים הבאים הבקשה המחויכת שלו עלתה במוחי מדיי פעם ולבסוף החלטתי שאני הולך, ולו בשביל להיפטר ממנה.

דחיתי את חבריי ליום אחר והלכתי. את הלהט והאש שעפו שם באוויר איני יכול לתאר. לא זוכר את עצמי אי פעם מצליח להקשיב במשך שעה שלמה למישהו שאני אפילו לא מכיר, בפה פעור ובריכוז מושלם. הוא פשוט ריתק אותי ובמבט קצר סביבי ראיתי שאני לא היחיד. הוא ריתק את כולנו, כל משתתפי השיעור.

הוא דיבר על אמונה, על נשמתו של כל יהודי שמחוברת לבורא, על הזכות והיופי בקיום המצוות, גם כשרחוקים וגם כשזה נראה לא קשור אלינו. על השכר והרווח שהקב"ה מחלק בנדיבות לכל מי שדבק בו, וגם על הדברים הפחות טובים, על החטאים והמעשים הפחות ראויים שחלק מאיתנו עושים, לפעמים בלי לדעת שזה אסור כי אנחנו כל כך רחוקים, אבל כמה זה מטמטם את הלב, את הנפש. אוי כמה שהזדהיתי עם אותם מעשים שלצערי היו חלק מהשגרה הקבועה שלי. הניצוץ בעיניים שלו היה מדבק. ממש. לא משהו שניתן להתעלם ממנו.

לא הצלחתי להתנתק מהשיעור הזה, למחרת הצטרפתי לחבריי וסיפרתי להם עליו בהתלהבות. הם נבהלו כמובן, "אוי רק שלא נפלת לאיזו כת של דוסים זה מה שחסר לנו עכשיו" ניסיתי לשכנע אותם שזו לא כת והם לא דוסים. רוב הבחורים שישבו לצדי בשיעור היו בדיוק כמוני, חילונים ש"נקלעו" לשם ויצאו מחוזקים. אבל חבריי לא הקשיבו וכבר גלשנו לתיכנון הטרק הארוך אותו ניקח בבוליביה "סלאר דה אויוני" כפי שתיאר אותו ה'גאון' של נדב, והוא החל מקריא בצורה מפורטת איך בדיוק הוא הולך להיראות ובמה נצטרך להצטייד.

הראש שלי היה חצי איתם וחצי בשיעור. החלטתי שאני נותן לזה צ'אנס נוסף, אני מכיר את החברים שלי ומבלי לזלזל בהם ולצערי גם בי, אני יודע אילו דברים נוספים עלולים לקרות בטיול הזה מעבר לנופים עוצרי נשימה. ומשהו בדיבור של הרב הזה גרם לי לעצור שניה ולחשוב האם אני רוצה להיות שם. האם הנשמה שלי מוכנה לרדת עוד ועוד לתחתית או שמא היא דווקא תשמח שאני אחשב מסלול מחדש, אפילו אם המסלול הזה נראה מטורף משהו, לא ריאלי כלכך עבורי.

לא אלאה אתכם בפרטים, או שמא כבר הבנתם לבד, השיעור הבא היה סוחף ומרתק עוד יותר מקודמו, תיאוריו של הרב על הזכות לשמור מצוות, להתחזק, לעזוב את ההרגלים המגונים והמעשים שנשמתו של אדם מואסת בהם, היו מפתים והראו לנו שקיימת דרך אחרת, כזו שלא הכרנו בעשרים שנותינו בעולם. דרך טהורה יותר, נקייה, אמיתית בהרבה.

הדרך מכאן ולביטול הטיול לא הייתה ארוכה. אמנם נאלצתי לעבור כמה מדורי גיהנום עם החברים שלי, הכעס והאכזבה שלהם היו מוצדקים והם ממש מיענו לסלוח לי. אבל כזה אני. טוטאלי. אם קיבלתי החלטה, אני אלך איתה עד הסוף.

והיום, אחרי כמה שנים, אני יודע לשאול: מי אמר שטרק בבוליביה, גם אם יש לו שם מפוצץ כמו "סלאר דה אויוני", שווה יותר, מעניין ומרתק יותר מטרק ארוך, של ימים ארוכים ואף שנים שלמות, במחוזותיה ונבכיה של הגמרא הקדושה? 

אני לא צריך את הchatGPT  'הגאון' כדי לענות על השאלה הזו. היום אני כבר יודע.

"כי טועמיה חיים זכו".