המסע של איתן והמדריך שלו, יאיר, ברחבי רמת הגולן, היה מאתגר במיוחד. באחד הימים, הדרך נחסמה על ידי נהר גועש וסוער. לאחר שעות של מאמץ ויצירתיות, איתן הצליח לבנות רפסודה חזקה מענפים וגזעים, ובזכותה הם חצו את הזרם המסוכן בשלום והגיעו לגדה השנייה.
איתן היה גאה ביצירה שלו, העמיס אותה על גבו והתכונן להמשיך לצעוד אל תוך היער הסבוך עם המשא הכבד.
יאיר הביט בו בפליאה. "איתן, מה אתה עושה? למה אתה סוחב את העצים האלה על הגב?".
"הרפסודה הזו הצילה אותנו!", ענה איתן כשהוא נוטף זיעה תחת הכובד. "איך אפשר פשוט לנטוש אותה כאן? היא חילצה אותי מהמשבר – היא חלק מהמסע שלי עכשיו!".
יאיר נעצר, הסתכל לו בעיניים ושאל: "תגיד, באמת נראה לך הגיוני לסחוב את הרפסודה הזו הלאה?".
השיב איתן: "אם אנחנו עלולים להיתקל בנהר נוסף, זה בהחלט הגיוני בעיניי לסחוב את קרש ההצלה שלי איתי!".
חייך יאיר ואמר: "אז בדיוק בשביל זה אני המדריך שלך, כדי לגלות לך – שמכאן והלאה יש רק עלייה להר! כשאין הר, הרפסודה הזו היא כבר לא כלי הצלה אלא משא כבד שיעכב אותך וישאיר לך צלקות על הגב לחינם".
איתן הבין. הוא שחרר את החבלים, הניח את העצים, ולקח איתו הלאה רק את הבטחון שהוא מסוגל לבנות רפסודה כזו שוב, אם אי פעם יצטרך.
נקודה למחשבה: כולנו צולחים בחיים משברים וקשיים. ההבדל בין לסחוב את העבר לבין ללמוד ממנו, הוא עצום. כאשר אנחנו לומדים תובנות מהעבר ומתחשלים, אנחנו נושאים את "הרפסודה" (התובנה) ככלי חכם לאתגר הבא. אבל כאשר אנחנו לא מסיקים מסקנות וממשיכים להיאחז בטראומות, בפחדים ובכאב במקומות שהם כבר לא רלוונטיים – אנחנו פשוט נושאים עלינו צלקות מהעבר לחינם.
קחו איתכם את הלקח, ותשאירו את המועקה מאחור.