עידו היה הנער הכי מסור וחרוץ במחסן האריזה של המפעל. בכל בוקר הוא הגיע מוקדם, העמיס ארגזים, סידר מדפים, ומילא את האוויר באווירה של חריצות ועשייה. הוא עבד ביעילות מדהימה והספיק יותר מכולם, מבלי שאף מפקח צריך לעמוד לו על הראש.
יום אחד, מנכ"ל החברה עבר במקום והבחין בעידו. 'הנער הזה עובד מצוין', הרהר לעצמו, 'אבל מי מפקח עליו?!'. הוא שכר מיד מפקח עבודה קפדן, שהחל לדרוש מעידו למלא טפסי רישום מפורטים על כל ארגז שהרים.
כדי לטפל בהררי הטפסים שהצטברו, המפקח דרש מזכירה שתתייק אותם לקלסרים. המזכירה דרשה ציוד משרדי הכולל מחשב חדש, מדפסת ותוכנות ניהול. כשהנתונים החלו לזרום, המנכ"ל רצה לראות גרפים, תרשימים ומצגות שבועיות. לשם כך הוא שכר סמנכ"ל תפעול. כמובן שהסמנכ"ל החדש מינה לעצמו עוזר, והקים "צוות אסטרטגיה" מגובש.
בינתיים, עידו האומלל מצא את עצמו מבלה חצי מהיום במילוי טפסים, מענה לאימיילים ופגישות ייעול מול שורת מנהלים. השירים שזמזם נעלמו, החיוך נמחק, ותפוקת האריזה שלו צנחה פלאים מחוסר זמן וזמינות לעבוד באמת.
בסוף השנה, המנכ"ל עבר על המספרים וגילה שהרווחים צנחו. בלחץ רב הוא שכר יועץ ארגוני בכיר ויקר כדי לאתר את הבעיה. אחרי חודשיים של מחקר מקיף, היועץ הגיש מסקנה חותכת: יש בעיית התייעלות קשה במחסן. המחלקה עמוסה ויש יותר מדי אנשים. חייבים לקצץ בהוצאות כדי לקמט את הגירעון.
המנכ"ל קרא את הדו"ח, הנהן ברצינות תהומית – ופיטר את עידו.
נקודה למחשבה: לא פעם אנחנו מגלים כישרון בסיבוך דברים פשוטים וטובים. במקום לחיות את החיים הטובים שלנו בפשטות, אנחנו מעמיסים על עצמנו ביקורת עצמית מוגזמת, חששות מ'מה יגידו', ו"בירוקרטיה" של השוואות לאחרים. זכרו, לפעמים כל מה שצריך כדי להצליח ולהיות מאושר זה פשוט להמשיך לעשות את הטוב שאנחנו עושים, ולזמזם שיר קטן בלב. עזבו את הדו"חות והביקורות הנוקבות. זה מוביל לפיטורים של החשק.