שלום לכם, אני אביהו. בן 35, נשוי לסמדר, יש לנו חמישה ילדים שנעים על הציר שבין "חמודים להפליא" לבין "מוציאים מהדעת באופן שיטתי". אחד מהם הוא אליה, בן 7.
בואו נדבר רגע על אליה. אליה הוא לא ילד, הוא פרויקט הנדסי מורכב. הוא חכם, הוא בוגר, והוא הבעלים הרשמי של מבט שגורם לסוהרים ותיקים להשפיל עיניים. כשאומרים על ילד שהוא "לא רואה בעיניים", בדרך כלל מתכוונים שהוא שובב. אבל אליה היה מביט לי היישר לתוך לובן העין, שומע אותי קורא לו בפעם השלישית בטון של סירנה, אומר לי בשלווה של נזיר: "אני בא", וממשיך לבנות בלגו כאילו אני שקוף.
דווקא בגלל שהוא כזה פיקח, הצפצוף שלו הוציא אותי מהכלים – ושבר אותם. הרגשתי שחייבת להיות פה היררכיה, שמישהו פה צריך להירגע, ובגלל שלא היה לי זמן למשחקי פסיכולוגיה, עשיתי את הדבר שתמיד הצטערתי עליו חמש דקות אחרי:
הייתי מחטיף לו. ככה, "חינוך של פעם", רק בלי החינוך.
ואז היה קורה הדבר המדהים: הוא היה בוכה, מנגב את הדמעות, מביט בי, מחייך, ומבצע את מה שביקשתי.
מה החיוך הזה אומר? באותם ימים חשבתי לעצמי: "הנה, הילד הזה מבין רק כח". התייאשתי מדיבורים. הפכתי להיות 'אבא של קיצורי דרך'. רוצה ביצוע? תפעיל כח. סמדר היתה חסרת אונים. היא ראתה את המצב הזה, כאבה אותו, אבל מתוך ייאוש האמינה שזו הדרך היחידה למנוע מאליה להפוך את הבית על פניו.
ואז הגיע חוה"מ סוכות.
הסוכה היתה מלאה, כל המשפחה המורחבת שם, הבשר על המנגל, הריח של הגחלים באוויר. אליה, כדרכו בקודש כשהוא מחפש תשומת לב (בדרך כלל כשיש קהל), החליט לבצע תרגיל אקרובטי: הוא בעט במנגל הבוער.
נתחי בשר וגחלים עפו לכל עבר. הגיצים כמעט פגעו בילדים קטנים. באותו רגע, הפיוז שלי לא רק נשרף – הוא התאדה. תפסתי אותו ונתתי לו מכות שמעולם הוא לא קיבל אל מול כולם.
את השקט שהיה בסוכה היה ניתן לחתוך בסכין, וגם אז הסכין היתה נשברת. כולם היו בהלם. זו היתה הפעם הראשונה שראו אותי מאבד שליטה בצורה כזו. אחותי ניסתה לגונן עליו, להפריד, ואני הייתי בטוח שזה "צו השעה". רציתי לקבור את עצמי מבושה, אבל הלב שלי ניסה להצדיק את זה: "תראו מה הוא עשה! הוא סיכן ילדים!".
ואז אליה פתח את הפה. הוא בכה בדמעות כבדות בגיזוז חזק, כאלו שלא נספגות בחולצה אלא נשארות שם, עדות חיה לכאב. הוא הסתכל עליי ואמר מילים ששינו לי את החיים:
"זה לא פייר, זה לא כוחות. מה אתה חושב שאני יכול לעשות? תראה איזה ענק אתה ואני קטן. בוא נראה כשאני אגדל – אז אני אראה לך מה זה. אם היית חזק, לא היית מרביץ לי".
במילים שלו הלמו בי כהוגן, הוא צדק בכל מילה.
הוא נכנס הביתה, ואני נשארתי שם, "האבא הענק", מרגיש פתאום הכי קטן בעולם, עם דמעות בעיניים שאומרות: "הנה, שוב נפלתי בזה".
באותו רגע הבנתי הכל. הבנתי למה הוא תמיד מחייך אחרי מכות: הוא מחייך כי הוא תמיד מרגיש שהוא ניצח. כי הוא גרם לי, המבוגר, האיש הגדול, לרדת לרמה שלו. הוא גרם לי להוכיח שאני לא "אבא", אלא סתם מישהו שיש לו יותר כח פיזי כרגע.
הבנתי שיש משהו פגום במערכת. אני לא הייתי דמות, הייתי שוטר. איש תחזוקה של סדר. והגרוע מכל – נכנסתי איתו ל"תגרות". לפעמים הייתי עושה לו "ברוגז", לא מדבר איתו כעונש. בכך יצרתי בינינו מערכת יחסים חברית. אם אני עושה ברוגז לילד שלי, אני משדר לו שאנחנו באותה דרגה. חברים עושים ברוגז. אבא לא עושה ברוגז – אבא הוא הסמכות, הוא המצפן, הוא מעל זה.
הבן שלי טען טענה נכונה: אבא חזק לא מפעיל כח. כח הוא המפלט של מי שאין לו סמכות. אם אני צריך להכות כדי שישמעו לי, סימן שאין לי דמות של אבא בבית, יש לי רק שרירים. והיררכיה? היא לא נבנית מהפחד של "כשאני אגדל אני אחזיר לך", היא נבנית מהערכה של "אני רוצה להיות כמו אבא".
עשיתי שינוי, זה היה ארוך וזה לא היה קל, אבל זה היה חייב להיות.
התחלתי לבקש דברים בחיוך, באהבה. אליה, כמובן, המשיך בשלו ולקח את הזמן. במקום להתפרץ, ניגשתי אליו שוב: "אליה, אתה זוכר מה ביקשתי?". בלי צעקות, בלי ידיים. פשוט עקביות של פלדה עטופה במשי.
הוא היה מהנהן, ובסוף מבצע. לא נתתי לו פרסים על זה, כי זה מה שצריך לעשות. אבל כשעשה משהו מעבר, כשהגדיל ראש – שם שפכתי את כל המשוב החיובי שבעולם.
היום הוא יודע שיש לו אבא חזק. לא חזק בידיים – חזק בסבלנות. חזק בעקביות. אבא שלא נותן לו ליפול, אבל גם לא נופל למלכודות שלו.
***
אליה הבין שאני כבר לא "חבר למאבקי כח", אלא המנהיג של הבית. כשהוא פוגש קור רוח מול ניסיונות המרד שלו, הוא מקבל בטחון, הוא מבין שיש מישהו יציב על ההגה. את האנרגיה שלי העברתי מהענשה על "מה אסור" לחיזוקים על "כמה אתה יכול לצמוח". וראו זה פלא: גם כשהיה קהל לפראות שלו, הוא לא התנהג בפראות.
ילדים הם המראה שלנו: הפעלת כח מלמדת שרק הכוח קובע, אבל סמכות מתוך איפוק מלמדת להיות בני אדם. היום, כשאליה מביט בי, הוא כבר לא רואה שוטר מאוים שמאבד שליטה – הוא רואה אבא. וזו ההיררכיה האמיתית.