אנחנו נמצאים בישורת האחרונה של חודש אלול. רגע לפני ששערי השנה החדשה נפתחים, פרשת "נצבים-וילך" מפגישה אותנו עם שני מושגים הפוכים לכאורה, המהווים יחד את הדרך המדויקת ביותר לעמידה ביום הדין הגדול. כיצד ״נצבים״, פירושו -עומדים, מסתדר יחד עם הפרשה הבאה אחריה ״וילך״?
אלא, שמיד בפתח הפרשה השנייה, פרשת וילך, אנו פוגשים תנועה הפוכה לחלוטין מה״ניצבות״ הסטטית: ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״. משה רבנו, ביום האחרון לחייו בעולם הזה, כשהוא בן מאה ועשרים שנה, אינו נעצר לרגע – הוא ממשיך ללכת, לפעול ולהתקדם.
הרבי מקוצק, זכותו תגן עלינו אמן, מסביר שזהו כל ההבדל בין מלאכי השרת לבני האדם. המלאכים נקראים בשם "עומדים", משום שדרגתם הרוחנית קבועה. לעומתם, בני האדם נקראים בשם "מהלכים". הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מאיתנו שלמות, והוא אינו מצפה שנהיה מלאכים מושלמים ללא טעויות, הוא בסך הכל מחפש לראות מאיתנו תנועה, רצון והשתדלות. גם אם מדובר בצעדים קטנים ואיטיים, העיקר שלא נעמוד במקום.
אבל הדרך לעמידה ביום הדין הגדול, דורשת מאיתנו קצת יותר. פרשת נצבים, נפתחת בקריאה המרגשת: ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם… מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ״. הבעל שם טוב הקדוש מגלה יסוד חסידי עמוק: המילה "היום" בתורה רומזת תמיד ליום ראש השנה. כדי שנוכל לעמוד איתן ובטוח ביום הדין, הסוד המרכזי הוא האחדות – "כולכם".
כשאנחנו מגיעים לפני מלך מלכי המלכים כאיש אחד בלב אחד, מתוך עין טובה, ערבות הדדית וסלחנות אמיתית לקרובים אלינו, שום קטרוג אינו יכול לעמוד מולנו! הקדוש ברוך הוא בוחן אותנו כאיש אחד. זכרי שהאחדות והאהבה למטה מעוררות מיד רחמי שמיים מרובים למעלה!
שילוב שני היסודות הללו הוא המפתח האמיתי לשנה החדשה: לעמוד יחד באחדות ובאהבת ישראל, ויחד עם זאת – לא להפסיק ללכת ולהתקדם רוחנית.
