מעשה באדם אחד, שהיו לו 100 מטבעות זהב, יום אחד, היה צריך ללכת לאיזה מקום, היה לו שכן שקראו לו, בר-תלמיון תמיד חשב האיש ששכן זה הוא אדם ישר ונאמן ולכן הפקיד בידו את מטבעות הזהב שישמור עליהם עד שיחזור. כשחזר, ביקש בחזרה את כספו, אך בר תלמיון טען שלא הפקיד בידו שום דבר, נבהל אותו האיש וכעס על כך ומיד אמר לשכנו -בר תלמיון , שיבוא איתו לבית דין וישבע שאין בידו כלום. כשהגיעו לבית הדין הגיע בר-תלמיון ובידו מקל, ביקשו ממנו הדיינים שישבע שהחזיר את המתבעות, הסכים בחפץ לב,וכשבא להישבע ביקש משכינו המפקיד שיחזיק לרגע את המקל שלו,כדי שידיו יהיו פנויים להחזיק את ספר התורה ולהשבע.ואז נשבע בפני בית הדין שכבר החזיר לשכנו את כל כספו. כששמע זאת השכן כעס מאד, ומרוב כעסו זרק את המקל לארץ, כשנפל המקל, נדהמו כולם וראו שהמקל נשבר ויצאו ממנו הרבה מטבעות זהב, המפקיד מיד התכופף ואסף את מטבעותיו,אמר לו בר תלמיון לקט לקט-את שלך אתה מלקט! וכך גילו בית הדין שבר-תלמיון היה אדם רמאי ולא ישר שרימה אותם ,על ידי שלקח את המקל שלו, ועשה בו חור ארוך ומילא אותו בכל מטבעות הזהב שהפקידו בידו, וסתם את החור.
וכך הבינו כולם שאסור לשקר אפילו בדרך של אמת. אלא צריך להיות ישרים ונאמנים באמת.
