בכל שבוע אני משתדל לבקש מבורא עולם סייעתא דשמיא בכתיבת המאמר, כדי שהקוראים יקבלו תוכן שבאמת יגרום לשינוי — ולו במעט — בהתבוננות ובתפיסת החיים.
ובאמת, בכל פעם שאני מתיישב מול המקלדת, אני מרגיש שהקב"ה בכבודו ובעצמו בוחר עבורי את המילים — מה לכתוב, ובעיקר מה לא.
גם כעת, כאשר שורות אלו נכתבות מעבר לים, בעיר לרנקה שבקרפיסין, לאחר שמחת בר מצווה מיוחדת שאליה הוזמנתי, שמעתי דברים מיוחדים מפי רבה הראשי של קפריסין, ידידי היקר הרב זאב רסקין שליט"א-
הרב נעמד בבית הכנסת ושאל את המשתתפים את השאלה הבאה:
"אני מבקש מכולם להשלים את המשפט:
'לו הייתי… הייתי האדם המאושר בתבל'."
המשתתפים שמעו את השאלה, ולהפתעתי כולם ענו בזה אחר זה.
האחד ענה כמובן את ההמשך המוכר:
"לו הייתי רוטשילד…"
השני "הסתפק" במציאת זיווגו לאחר שנים ארוכות של המתנה.
אחרים הזכירו את מצב בריאותם וייחלו לרפואה שלמה.
גם מעזרת הנשים התשובה לא איחרה לבוא, ואשה מבוגרת קמה ואמרה:
"אם רק היו לי נכדים — אוי, כמה שהחיים שלי היו מאושרים…"
לכאורה, כולם באמת צודקים.
אם נעניק לחולה רפואה, לרווק זיווג, לאדם המסובך כלכלית שפע של פרנסה, ולסבתא הקשישה נכדים — לכאורה הם יהפכו לאנשים המאושרים בתבל.
אך כאן נשאלת השאלה הגדולה:
הרי ישנם אנשים באותו גיל, שחיים חיים בריאים, עם פרנסה טובה, ילדים ונכדים — ובכל זאת עדיין לא הגיעו לנקודת האושר.
אם כך, כיצד יתכן שאנשים בטוחים שהשגת יעד מסוים היא זו שתעניק להם את האושר?
הסביר להם הרב בצורה מדויקת:
בטבע האדם לסמן את מה שאין לו.
ורק פעמים בודדות — במקרה הטוב — עוצר האדם ומתפעל מהדברים שכבר קיימים אצלו.
רוב חייו של האדם עסוקים בניסיון להשיג את מה שיש לחברו וחסר אצלו. ומשום כך הוא מחליט בקלות שברגע שיתמלא חסרונו — הוא יהפוך לאדם המאושר בתבל.
אך האמת היא שהאושר נמצא ממש אצלנו בכיס, אם רק נרצה להעריך את מה שכבר יש לנו.
שהרי אותו אדם בעל עשרה ילדים, שנמצא במצב כלכלי קשה וחושב שאם רק היה רוטשילד היה שמח — אינו מודע לכך שחברו העשיר חי חיים מלאי ציפייה וכאב, רק כדי לזכות לחבוק ילד משלו.
הוא מוכן לוותר על כל עושרו בשביל להשיג את מה שיש לחברו השרוי בחובות.
לכן, קורא יקר, אם גם אתה נמצא במרדף אחר אושר אמיתי — קח דף ועט, ותתחיל לרשום כמה מתנות יש לך בחיים.
יתכן מאוד שתגלה שהאושר, שאותו חיפשת רחוק כל כך — היה קרוב אליך כל הזמן.
שבת שלום