יש משהו קשה כשאין לך מקום, שאתה בין אנשים אבל אתה לא באמת שייך, ואני הכרתי את ההיבט הזה טוב מדי, בכל מקום שהגעתי אליו הרגשתי שאני צריך להתאים את עצמי, לדבר אחרת, להתנהג אחרת, להיות מישהו אחר, לא להיות אני רק כדי שיקבלו אותי, בהתחלה זה עבד, אנשים חייכו אלי, דיברו איתי, אבל בפנים הרגשתי ריק, כאילו אני נמצא אבל לא באמת קיים, כל פעם שחזרתי הביתה הייתי שואל את עצמי שאלה פשוטה מי אני באמת, יום אחד באמצע שיחה עם כמה אנשים שמתי לב שאני שוב משחק תפקיד, שוב דברים שלא באמת באים ממני, ופתאום נעצרתי, = בפעם הראשונה לא המשכתי, שתקתי רגע ואז אמרתי את מה שאני באמת חושב, היה שקט, הרגשתי חשוף, כאילו כולם רואים אותי באמת, אבל אז קרה משהו מפתיע, לא התרחקו ממני, להפך, השיחה נהייתה אמיתית יותר, פתוחה יותר, באותו רגע הבנתי משהו שלא הבנתי שנים, כל הזמן ניסיתי למצוא מקום אחר במקום לבנות בתוך מקום עצמי, התחלתי על ידי הדרכה לשחרר את הצורך להיות מישהו אחר ולהסכים להיות מי שאני באמת, לא כולם התחברו אלי וזה היה בסדר גמור, אבל אני נשארתי אני כי היה חיבור אמיתי, היום אני יודע את המקום שלי לא לפי כמה אנשים מקבלים אותי אלא לפי כמה אני מקבל את עצמי, וכשזה קורה אתה כבר לא מחפש מקום אתה פשוט נמצא בו.
