יש ילדים שלא עושים בעיות גדולות בבית, לא צועקים, לא שוברים דברים, לא מתחצפים יותר מדי, ולכן לפעמים אף אחד לא שם לב שהם פשוט נעלמים מבפנים, וככה בדיוק היתה הבת שלי בתקופה מסוימת, מבחוץ היא היתה ילדה טובה, עוזרת, מסודרת, לא דורשת הרבה, אבל לאט לאט משהו בה כבה, בהתחלה אלו היו דברים קטנים, פחות צוחקת בבית, פחות סיפורים מהלימודים, יותר זמן לבד בחדר, ואני אמרתי לעצמי שזה גיל ההתבגרות, שזה יעבור, אבל בפנים הרגשתי שאני מאבדת אותה בלי להבין איך, כל נסיון שלי להתקרב נגמר במרחק גדול יותר, אם שאלתי מה קרה היא אמרה כלום, אם נסיתי לדבר היא התעצבנה, ואם עזבתי אותה בשקט הרגשתי אשמה שאני לא עושה מספיק, הבית התחיל להתמלא במתח שקט כזה, לא מריבות גדולות אלא כאב שאי אפשר להסביר במילים, הייתי מסתכלת עליה בשולחן שבת ורואה שהיא נמצאת פה אבל הלב שלה רחוק, יום אחד ביקשתי ממנה משהו קטן והיא ענתה לי בקול קר שלא הכרתי, מיד רציתי להחזיר לה, לחנך, שתבין ותלמד איך מדברים לאמא, אבל פתאום ראיתי את העיניים שלה מתמלאות דמעות, ובאותו רגע משהו בי נעצר, במקום לכעוס שאלתי אותה בשקט, מה כל כך כואב לך לאחרונה, היא ניסתה להגיד שכלום לא קרה אבל פתאום התחילה לבכות בלי לעצור, ובין הדמעות היא אמרה משפט ששבר לי את הלב, "אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה תמיד רואים רק מה לא טוב בי"… באותו רגע הבנתי כמה פעמים דיברתי איתה רק סביב ציונים, אחריות, התנהגות, ושכחתי לתת לה להרגיש שהיא אהובה גם בלי להצליח כל הזמן, באותו ערב לא פתרנו הכל, אבל זו היתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהרגשתי שאני באמת פוגשת שוב את הילדה שלי, לא את ההתנהגות שלה אלא את הלב שלה, והיום אני מבינה שלפעמים ילדים לא צריכים שיתקנו אותם עוד ועוד אלא שמישהו יראה רגע כמה הם עייפים מלנסות להיות מספיק טובים בשביל כולם.
