בשנים הראשונות של החזרה בתשובה שלי לא היה לי קל. אפילו קשה מאוד. אני לא מספר את זה חלילה כדי להתלונן, אלא כדי לחזק את מי שנמצא בדיוק במקום הזה היום.
בהתחלה כבר הלכתי עם כיפה וציצית, אבל עדיין הייתי עמוק בתוך התהליך. אכלתי רק כשר, אבל לפעמים במסעדות ללא תעודת השגחה. הגעתי בכל ערב לשיעורי תורה, אבל עדיין יצאתי עם חברים למקומות שלא התאימו לדרך החדשה שלי.
החברים מסביב היו צוחקים ואומרים לי: "מה אתה משחק אותה דתי? אם אתה כבר עם כיפה, תהיה כזה עד הסוף". הם לא הבנו את מה שהתורה הקדושה מלמדת אותנו על הדרגתיות בעבודת ה', כפי שנאמר בספר דברים: "לֹא תוּכַל לְכַלֹּתָם מַהֵר… מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ".
ככל שהתקדמתי, ההערות לא פסקו. עברתי לטלפון כשר והשתדלתי יותר, אבל עדיין הייתי באמצע הדרך. ושוב שמעתי מהסביבה את המשפט המקטין: "או שאתה הכל, או שאתה כלום". לא משנה מה עשיתי, תמיד היה למישהו מה להגיד.
באותה תקופה מורכבת, הרב שלי (הרב יגאל כהן) אמר לי משפט שמלווה אותי עד היום: "אל תוותר. אל תפחד מאנשים. תלך בתמימות עם בורא עולם, ובסוף כולם יכבדו אותך". היום אני מבין כמה הוא צדק, וכמה דבריו מכוונים לפסוק המפורסם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" – ללכת עם ה' צעד אחר צעד, בלי להסתכל ימינה ושמאלה על מה שאומרים הבריות.
לכן אהוביי, אל תישברו ואל תנסו להיות "הכל או כלום". חזרה בתשובה היא תהליך, ואף אחד לא משתנה ביום אחד. אל תנסו לרצות את כולם. תתקדמו בקצב האישי שלכם, תתחזקו בכל יום קצת יותר, ותזכרו שאתה עושים את זה בשביל עצמכם ובשביל בורא עולם. בסופו של דבר, מי שמתמיד בדרך שלו באמונה ובסבלנות, יגלה שהאנשים שפעם צחקו עליו, הם הראשונים שיכבדו ויעריכו את הדרך שבה בחר.
