רגע לפני שנתחיל את המפגש השבועי שלנו כאן בעלון, אני רוצה להודות מכל הלב לכל המגיבים. חלקכם מתקשרים, חלקכם שולחים מיילים, ויש גם את אלו שפוגשים אותי באקראי ושואלים בחיוך מיוחד: "זה אתה מהעלון?" ואז מספרים לי שבסייעתא דשמיא הטור הגיע בדיוק בזמן, ברגע שבו היו זקוקים למסר הזה.
התודה האמיתית שייכת לבורא עולם, שמכוון בדיוק מה לכתוב ומתי. אבל המילים החמות שלכם מעניקות כח, מחזקות וממלאות במוטיבציה להמשיך לכתוב, בעזרת ה', בכל שבוע מחדש.
בואו נתחיל.
ישנו ביטוי אחד שצורם לי לשמוע כאשר אנשים מתארים את מצב חייהם. הם מספרים על הקשיים, ההתמודדויות והניסיונות שפוקדים אותם, ולבסוף מסכמים במשפט: "אני חי בחושך".
לא ניכנס כעת בהרחבה עד כמה אמירה כזו בעייתית, שהרי האדם המאמין יודע שלכל מהלך בחיים יש סיבה ומטרה מדויקת. אבל מקרה מיוחד מאוד שקרה לי לאחרונה גרם לי, בסייעתא דשמיא, להבין את הדברים מזווית חדשה.
הקוראים הוותיקים כבר יודעים שבתי הקטנה היא בעלת תפקיד מרכזי בטור הזה. פעמים רבות דווקא דרכה מגיעים הרעיונות למאמרים. ולמי שמצטרף אלינו השבוע – זו הזדמנות להכיר אותה בפעם הראשונה.
באחד הימים שיחקנו יחד במשחק מחבואים. לאחר שכבר הסתתרה כמעט בכל מקום אפשרי בבית, היא החליטה להיכנס לחדר ולהסתתר שם. אלא שמיד כשנכנסה, היא נעמדה צמוד מאוד לדלת מבפנים. ניסיתי לפתוח את הדלת, אך לא יכולתי מחשש שאפגע באצבעותיה.
קראתי לה שוב ושוב שתתרחק מעט כדי שאוכל לפתוח, אבל היא היתה שקועה במשחק, עמדה בשקט מוחלט והמשיכה להיצמד לדלת.
ואז עלה לי רעיון.
חשבתי לעצמי: יש כפתור אחד שיכול לגרום לה לצאת מהחדר בלי שכנועים, בלי הסברים ובלי ויכוחים… מתג האור.
לחצתי על המתג שנמצא מחוץ לחדר. האור כבה.
לא חלפו יותר מכמה שניות, הדלת נפתחה, ולצלילי הקריאות "אבא! אבא!" היא רצה אליי בכל כוחה.
באותו רגע הבנתי משהו עמוק.
לא פעם אדם שואל: "למה אני נמצא בחושך?"
ואולי לפעמים התשובה היא פשוטה.
כשיש אור – הפרנסה טובה, הזוגיות מצליחה, הבריאות תקינה והכל זורם – אבא קורא לנו, אבל אנחנו לא תמיד ממהרים לפתוח את הדלת. אנחנו עסוקים, רגועים, מרגישים שהכל בסדר.
אבל כשהאור כבה, כשמגיעים הקשיים והחושך, פתאום אנחנו צועקים: "אבא! אבא!" ורצים אליו בכל הכח.
בואו נזכור לפתוח לאבא את הדלת גם כשהכל מואר, כדי שלא יהיה צורך לכבות את האור כדי שנתקרב אליו.
