נשאלתי מאת יהודי חביב, שלכל דבר מצוה הוא נענה ומגיב. אדם בעל חסד גדול, שמידת הנתינה חזקה בו מהכל. מדי פעם הוא נמצא עם קבוצת אנשים, שבשמירת הלשון הם מאוד חלשים, ולא שייך אותם להוכיח, ואת היצר הרע מהם להבריח (כלל ו' סעיף ה'), כי ניסה זאת איתם כמה פעמים, והם את דבריו אינם רוצים להפנים, ומיד החלו אותו לקנטר, כי היצר הרע להם הוא חבר. וקורה שהם מדברים על נושא מענין, ואותו לפעמים זה מאוד מסקרן.
ושואל אם כאשר להם אינו מאמין, ויודע ששורש דבריהם והגרעין, כלל וכלל אינו מחובר לאמת, ואת זה אין צריך לאמת, ואינו מקבל כלל את מה ששומע, והשיח את ליבו אינו משכנע, אם מותר באופן זה את דבריהם רק לשמוע, ואיתם מצה ומריבה למנוע, כי אין לו כח איתם לריב, וכל פעם על דבריהם למחות ולהגיב.
ועניתי לאותו יהודי מתוק, שהחפץ חיים קבע לנו חוק (כלל ו' סעיף ב'), שאף שאת דבריהם אינו מתכוין לקבל, אין לשמוע את שיחתם ואסור להתבלבל. כי כל שאין הדבר נוגע לו לעתידו, עוד לפני ששומעים האיסור צריך להשמידו. ואסור להטות אוזן לשמועת שווא, וצריך לקום וללכת משם, או לאטום את אוזניו (כלל ו' סעיף ה').
ונסיים בדבריו המתוקים של גאון ישראל, שראוי לגמור עליהם את ההלל: רבי עקיבא איגר זצ"ל תמיד היה אומר, שצריך להיות כמו קוביית סוכר כלפי החבר. התפקיד היחיד של קוביית הסוכר, היא למתק את המשקה המר. ואף שעל ידי כך היא נמסה ונעלמת, סוף סוף למתק לאחרים את המשקה היא גורמת. וזהו התפקיד של כל אדם בעולם, לשמח את השני באופן מושלם, לתת לו הרגשה של מתיקות בחיים, ולהשתדל תמיד אותו להרים.
נזכה לשמח ולשמוח עם כל אחד ואחד, ותבוא גאולת עולמים מיד. אמן כן יהי רצון.