רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה גאון בתורה ופוסק הלכה מפורסם, אולם גדלותו לא נמדדה רק בקשר העמוק עם בורא העולם אלא אף, ובעיקר, ברגישותו לזולת וביחסו האישי לסובבים אותו.
כאשר חלתה אשת הרב את חוליה האחרון, היא הובהלה לבית החולים, שם מצבה הידרדר עד שנפטרה. הרב היה כאוב מאוד על פטירתה של אשתו המסורה.
כשירד הרב מהקומות העליונות של בית החולים, פגש אותו אחד מתלמידיו, שלא ידע עדיין על פטירת הרבנית, הוא שש לקראתו ובישר בהתרגשות: "כבוד הרב, מגיע לי מזל-טוב, נולדה לי בת ראשונה!".
בין רגע לבש הרב פני צוהל ואיחל לאב הטרי בלבביות: "מזל-טוב, מזל-טוב". הרב שאל בשלום היולדת ובתם הילודה, והתעניין לאן תשוב היולדת לאחר שחרורה מבית החולים.
"הביתה" השיב האב הטרי, והוסיף בבדיחותא: "אל הבלגן שיצטבר בימים שהיא תיעדר מהבית…".
הרב הסביר לתלמידו על חשיבותה של מנוחת היולדת, ולאחר מכן נפרד ממנו לשלום.
מאוחר יותר עבר כרוז ברחבי העיר ומירר את לבבות השומעים בבשורה הנוראה. גם האברך הצעיר, אבי הבת, שמע את הכרוז ונחרד: היתכן שהעז לשתף את הרב בשמחתו בשעה שמתו מוטל לפניו?!
באחד מימי השבעה הגיע האב לנחם את הרב, ובתחנונים ביקש את סליחתו על שהטריחו בדברים בשעה שלבו היה אבל על פטירת אשתו הרבנית.
הרב ליטפו במבטו ואמר: "פטירת אשתי היא צרתי הפרטית, ומה זו אשמתך בזמן שנולדה לך בת בשעה טובה?! בעייתו הפרטית של אדם אינה צריכה להעיב על שמחתו של הזולת!".
עד כדי כך הייתה גדולה רגישותו לזולת, שאפילו בשעת אבלו עסק בעידודו וניחומו של אדם.
ואגב פטירת הרבנית, נזכיר את התבטאותו הנדירה של הרב על קברה הטרי.
נהוג לבקש את סליחתו של הנפטר בשעת קבורתו. וכך כשנקברה הרבנית נעמד הרב על קברה הטרי ואמר: "רעייתי, אינני צריך לבקש את סליחתך היות ומעולם לא פגעתי בך!"…
מי יעז להתבטא כך אם לא אדם שכבוד הזולת היה הדיבר האחד עשר בחייו.
כדי לחזק הרגישות לזולת בלבנו, נתחיל ביישום דברי התנא: "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת" (אבות א, טו). מסביר ה"מאירי": "כלומר, שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו – עד שיהא סובר עליך שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו".
נגלה חיבה זה לזה ושמחה זה כלפי זה, ואחרי הפעולות יימשכו הלבבות שנזכה לאהוב באמת.