להבות אדומות ומאיימות ליחכו כל פינה טובה, מבקשות לבצע את עבודתן נאמנה ולא להשאיר ולו זכר קטן מהבית החמים. הבית, שכמה שעות קודם עוד שימש מקום מגורים עבורנו וכעת לא נותר ממנו מאום.
עמדנו וצפינו בכל הזכרונות שלנו נשרפים מול עינינו, ובאנשי כיבוי האש עובדים קשה כדי לנסות להציל משהו, אך כנראה שלשווא. שנים של מגורים בבית, שהפך כבר מזמן ליותר מארבע קירות, הכילו בתוכם אינספור זכרונות, רגעים, פריטים וחפצים שמי יודע כמה זמן ואם בכלל נצליח לאגור אותם מחדש.
אני ואשתי הבטנו זה בזו. שישה ילדים נפלאים נולדו לנו בבית הזה. כל ילד וזכרונותיו, כל ילד וחפציו. כיצד נצליח למלא להם את החסר?? עצרנו את הדמעות במאמץ רב. איננו יכולים להישבר מול הילדים שמביטים בנו בחוסר אונים.
*******************************************************************************
בימים הראשונים היינו עסוקים בעיקר בהודיה. הודיה לה' על כך שניצלנו בנס. בדיוק באותו ערב נורא השתתפתי בשמחה של חבר, וחזרתי לביתי בשעה מאוחרת. משנכנסתי הביתה הרחתי את האש וראיתי את העשן היוצא מחדר הילדים ובמהירות שלפתי את ששת ילדיי ממיטותיהם והערתי את אשתי במהירות כך שהספקנו כולנו לברוח מהבית בלי פגע. היה ברור לנו שקרה פה נס לא רגיל. אם הייתי ישן במיטתי בשעה הזו כמדי לילה, כנראה שהיה סוף אחר לסיפור, אבל ה' שמר עלינו ועל כך לא הפסקנו להודות.
ומאידך, מהר מאד הבנו את גודל האסון. לא נותר לנו מאום מלבד הבגדים שלגופנו. כל ארונות הבית על כל תכולתם, בגדים, תכשיטים, משחקים, ספרי לימוד, מחברות וילקוטים, הכל הכל עלה באש. גם אלבומי התמונות של הילדים, מסמכים חשובים, חפצים בעלי ערך סנטימנטלי שדבר לא ישווה את ערכם, את הכל אכלה האש הארורה והותירה אחריה קירות חשופים שחורים משחור.
מיום ליום התחוור לנו גודל האובדן.
אשתי המסורה כיתתה רגליה בין הגמ"חים השונים עמ"נ ללקט פרטי לבוש עבור הילדים. אנשים טובים מצאו לנו דירה שדמי השכירות שלה לא היו גבוהים וכך התחלנו לשקם את חיינו.
את האזור החדש לא הכרנו, השכנים, המכולת השכונתית, הכל היה חדש עבורנו. והתחלנו להתרגל למציאות בה אנו לובשים פרטי לבוש יד שנייה וגרים באזור בו הכל חדש ושונה.
ביום השלישי שאחרי האסון, שמענו לראשונה דפיקות על דלת הבית. משפנינו לפתוח אותה, איש לא עמד מאחוריה, רק ארגז גדול מלא בכל טוב. אוכל, בגדים לכל הגילאים, צעצועים, ספרים ואפילו תכשיטים יפים לבנות. נדהמנו מהשפע הרב שמילא את הארגז והתאכזבנו מכך שהאדם הנדיב שהניח את הארגז מבקש להישאר אלמוני ואיננו יכולים להודות לו.
שבוע נוסף חלף, ושוב, חיכה לנו ארגז גדוש ומלא מאחורי דלת הבית. וכך שבוע נוסף, ועוד אחד אחריו. בכל פעם שמענו דפיקה אחת על הדלת ועד שהספקנו לפתוח הדופק כבר היה נעלם. הכנסנו את המשלוחים לביתנו וכל הילדים התקבצו כדי לפרק. כל פעם ילד אחר קיבל משהו שתואם את גילו והחיוך המאושר על פניו אמר הכל.
אני ואשתי לא הבנו מהיכן כל הטוב הזה וכאב לנו שאיננו יודעים למי להכיר טובה על המשלוחים שמחזירים לילדנו את החיוך והשמחה.
עברו חודשים מספר, הילדים החלו להתרגל לדירה החדשה, לחברים החדשים, ואנחנו הצלחנו להשתקם ולסדר להם את כל הפריטים החסרים, אבל המשלוחים לא פסקו מלהגיע.
בוקר אחד, כאשר צעדתי לעבר בית הכנסת השכונתי לתפילת שחרית, זיהיתי בפתח בית הכנסת ארגז זהה לאלו שהיינו מקבלים מדיי שבוע. החלטתי שאני מחכה ליד הארגז כדי לראות מיהו בעליו ולהבין האם הוא קשור למחלק הארגזים האלמוני ששימח אותנו בכל פעם מחדש. לאחר דקות ספורות הגיח מבית הכנסת יהודי מבוגר, ניגש לעבר הארגז והרים אותו לכיוון היציאה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא צריך עזרה בסחיבת הארגז. ענה לי היהודי במאור פנים שאין צורך ותודה רבה, וסיפר לי כבדרך אגב שהגיעה לשכונה משפחה חדשה אשר ביתה נשרף לחלוטין והוא משתדל לעזור להם מדיי שבוע עם ציוד חדש שישקם אותם. חייכתי ואמרתי לו "אכן יהודי יקר, אני אב המשפחה הזו. אין לך מושג איזה חסד אתה עושה. מזה שבועות אנחנו מנסים להבין מיהו אותו מלאך מושיע שעוזר לנו בסתר. אני שמח שהגיע הרגע בו הקב"ה גרם לי להיתקל בארגז שלך ובכך גיליתי מי הוא היהודי הצדיק שכל כך עוזר לנו". סומק אדמדם עלה בלחייו של האדם המבוגר, והוא גמגם במבוכה.. "סליחה.. לא ידעתי.. לא התכוונתי שתראה אותי. אני בסך הכל רציתי לעזור לכם וב"ה יש את לי היכולת לעשות זאת.
לפני שנים, בהיותי צעיר בעל משפחה עם ילדים קטנים, קרה לי בדיוק אותו מקרה. ביתי עלה באש ולא נותר לנו מאום ממנו. לעולם לא אשכח את הימים הראשונים שהגיעו לאחר מכן, את הבלבול, את חוסר האונים ובעיקר את הרגשת האובדן. הריק. את ההבנה ששנים של זכרונות הלכו ואינם, ואת ההכרה במה שלא ניתן להשיב יותר.
אבל לי אף אחד לא עזר. לא היו לי מכרים רבים וגם מי שכן לצערי לא סייע. רעייתי ואני התחלנו את החיים מאפס. בקושי רב, בחובות עצומים, קנינו לאט לאט את כל הציוד הנדרש, לקחו חודשים רבים עד שהצלחנו להשתקם.
בסיעתא דשמיא הקב"ה עזר ותמך בנו כל אותה תקופה ובדרך לא דרך הצלחתי לפתוח עסק מניב ומצליח והפרנסה החלה לזרום בשפע.
או אז הבטחתי לעצמי, שאני אהיה זה שיסייע למשפחות כאלה. אני לא אתן ליהודים יקרים לעבור את מה שאני עברתי" המשיך בדמעות, "הסיפור שלכם התגלגל לאוזניי ומיד ביקשתי מבתי לקנות כל מה שהיא חושבת שיכול לעזור למשפחה שלא נותר לה מאום, והחלטתי שמדיי שבוע אני אביא לכם דברים נוספים כדי שתוכלו להשתקם בצורה טובה ומהירה."
דמעות זלגו מעיניי. הפשטות של האיש שלפניי, העדינות והענווה בקולו כשהוא מספר מה "בסך הכל" רצה לעשות. חיבקתי אותו חיבוק חם ומעריך, והודיתי לו מקרב לב על תרומתו הנדיבה.
אילו אנשים יש בעולמו של הבורא, חשבתי לעצמי בהתפעלות, וכמה צריך ללמוד מהם.