לפני כמה שנים התחתנו זוג בני תורה בבני ברק, ונהנו מתמיכה פיננסית מלאה של אבי הכלה, בעוד שאביו של החתן לא השתתף כלל בהוצאות החתונה והדירה, וזאת משום שמצבו הכלכלי היה עגום ביותר.
כחודש לאחר החתונה השמחה והנפלאה, פגשו באקראי הזוג הטרי והמאושר באבי הכלה, באחד מרשתות שיווק המזון בבני ברק, ואבי הכלה שמח שמחה גדולה שפגש את חתנו הנערץ בסופר, משום שנתקע ללא מזומנים בכיס, ומיד ביקש מחתנו הלוואה של שטר כחול, החתן לא היסס לרגע, שלף שטר כחול ונתנו בשמחה לחמיו, אך שנייה לאחר מכן סינן לעבר הכלה "נראה מתי השטר הזה יחזור אלינו"
אבי הכלה "בלע את הרוק" והגיע לביתו עם סלי קניות מלאים, אך עם לב שבור. "הוא לא מתבייש החתן הזה??? זה מה שלומדים בישיבה?" "כל מה שנתתי לו זה לא מספיק לו? אבא שלו התפרן לא שיחרר אפילו שקל, והוא כזה כפוי טובה מתייחס אלי בכזה זלזול, ועוד ליד הבת שלי? איך היא נפלה עם בעל מידות רע שכזה???" את צרור טענות זה שמעו כל בני המשפחה והסכימו עם האב הזועם עם כל מילה, ומעתה ואילך "קיבלו על עצמם נתק מוחלט עם הזוג הסורר!
הכלה שהרגיש שמשהו לא בסדר צלצלה לביתה במוצאי שבת, אך אף אחד לא עונה. ביום ראשון, שוב אין מענה, וכך חזר לו התסריט כל השבוע. עד שביום שישי החליטה הבת לגשת לבית הוריה ולברר מדוע מתעלמים ממנה.
בהגיעה לבית הוריה נתקלה בפרצופים חמוצים עד עקומים, ובקושי שלום ענו לה. ואז שאלה בקול גדול: מ ה ק ר ה ? ? ? האב הזועם ניפח את נחיריו, ובטון דרמתי החל להרצות בפניה את אשר עולל לו החתן בסופרמרקט בשישי הקודם ביחד איתה, וסיים במשפט השפל והמשפיל שקלטו אזניו: "נראה מתי השטר הזה יחזור אלינו"! – אחרי זה יש לָּךְ עוד מה לשאול??? – הזדעק האב.
הבת נחרדה לגודל הטעות הנוראה, והחלה בקול בוכים להסביר: יש סוג של משחק בקרב הזוגות הצעירים, שעושים איזשהו סימן היכר על שטרות הכסף, ואם קורה שאותו השטר עם הסימן חוזר אלי, אזי מיד קונה אני מתנה בשטר זה לבעלי, וכן אם השטר מגיע באקראי לבעלי, מיד קונה לי הוא מתנה בשטר זה. וזו הייתה כוונת בעלי באומרו: "נראה מתי השטר הזה יחזור אלינו"…
* * *
פרשתנו עוסקת בנגע הנורא שהיה בזמנם, נגע הצרעת. זהו נגע שכידוע בא על עוון לשון הרע.
אחד הגורמים העיקריים לחטא הלשון הוא: שאנו חושבים עצמנו כחוקרי ליבות וכליות, וכל דבר שאינו נראה למראית עיננו, הרי הוא פסול וזר, וצריך טיפול וכו'…
אך הסיפור הנ"ל מגלה לנו שאפילו אם נשמע משהו מפורש, או אם נראה משהו ברור, עדיין אין זו סיבה מספקת לכעוס וכל שכן לדבר, ללכלך, או להחריב עולמות.
ודבר בעיתו מה טוב, שכעת אנו קוראים מידי שבת את פרקי אבות המלאים במוסר והנהגות. ובשבת האחרונה קראנו את פרק א' משנה ו': "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת"
זו משנה שנפסקה להלכה! אך מעבר לכך אם נפסיק להיות שיפוטיים כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה, נבחין שאיכות חיינו משתפרת פלאות, הן משום הרוגע הנפשי, והן משום שנהיה יותר אהובים בחברה. וכמו שנקרא בשבת הבאה במסכת אבות (ג'-י') "כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ" ופירש על זה ר"ע מברטנורה: "כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה"
יהי"ר שנזכה להתקרב לבורא עולם, ולהיות יהודים כשרים, עבדי ה' נאמנים, במילוי כל המשאלות לטובה, אכי"ר.