משפחה מעל הכל

העיניים התכולות חסרות האונים הביטו בי במבט מתחנן. אותן עיניים, שבכל פעם שהן זקוקות לעזרה או לחיבוק הן ניגשות אליי ונותנות בי את המבט הזה. המבט שאינני מצליח לעמוד בו. 'אבל אתה רק מורה. אתה לא אחד מההורים שלו, אפילו לא מהמשפחה הקרובה. אתה לא חייב לעטוף אותו בחום בכל פעם מחדש'. נזף בי קול בראשי. אבל אני אף פעם לא הייתי מהאלה שעושים רק מה שהם חייבים. תמיד הייתי עושה מעבר.

אז חיבקתי אותו. ואמרתי לו מילים טובות, והוצאתי את כל האנרגיה שעוד נותרה בי כדי לעודד, להרגיע, לנחם. וכמו תמיד חזרתי הביתה מרוקן, חסר כוחות.

*******************************************************************************

כבר מאז שהייתי ילד קטן ידעתי שכשאגדל אהיה מורה. השליחות הזו, ללמד ילדים קטנים ולהכניס בהם ערכים חשובים, עניינה אותי תמיד. כשהגעתי לגיל 18 החלטתי שאני עושה מעשה, וכך, בלי השכלה בסיסית, בלי תואר בחינוך או במקצוע כלשהו, עברתי בין בתי הספר השונים בעיר וניסיתי את מזלי. הצעתי מועמדות להיות מורה, אפילו מחנך אם אפשר.

למזלי, כנראה שה' חנן אותי בכריזמה, אולי ביכולת טובה לשווק את עצמי, או במשהו מן הדברים האלה שגרם למנהלים רבים לקחת אותי ברצינות.

קיבלתי כמה הצעות מפתות מכמה בתי ספר בעיר ונדהמתי לגלות שגילי הצעיר לא היווה מכשול בקבלת התפקיד.

וכך, בגיל 18 וחצי כשהחלה שנת הלימודים, מצאתי את עצמי עומד מול 30 ילדים קטנים שנושאים אליי עיינים קשובות. וכך התחלתי, בקול גבוה וסוחף הייתי מרתק אותם מדיי שיעור. לשמחתי הילדים אהבו אותי ואת השיעורים אותם הייתי מעביר, ובסיעתא דשמיא הצלחתי לגרום למשמעת מלאה בכיתה, ולרתק את הילדים בידע חשוב ובסיפורים מחנכים. המנהל היה מרוצה ממני מאד והכניס לי עוד ועוד שעות לתפקיד עד שהגעתי למשרה מלאה.

אבל את הכוחות הרבים שזה סחט ממני לא צפיתי מראש. היו שאמרו לי, אתה צעיר…כל החיים לפניך.. מה דחוף לך ללכת למשרה כזו תובענית ואינטנסיבית, קודם תקים משפחה, תראה מה זה ילדים בעצמך, ואח"כ תתקדם הלאה.

אבל אני לא עשוי מהזן הזה שמקשיב לאחרים. לא נתתי לאף אחד להוריד אותי מהחלום שלי ובכוחות עצמי סללתי לי את הדרך שתמיד חלמתי עליה.

אני מודה. יש לי אופי רחמן, כזה שלא נותן לי לעשות את העבודה וללכת. אני תמיד נשאר שם, מקשיב לכל ילד, שומע על הקשיים שלו, מסביר, מחנך ומייעץ לכל תלמיד. לעיתים זה על חשבון ארוחת הבוקר שלי, לעיתים על הפסקת הקפה לה אני מחכה מ7 בבוקר, ופעמים רבות אף מעבר לשעות הלימודים כשאחד הילדים ניגש אליי בסוף היום עם מקרה חדש שקרה לי והוא רק רוצה לשתף ולשמוע מה המורה אומר…אם זה אפשרי.

וזה אפשרי… תמיד זה אפשרי אצלי. מעולם לא סרבתי לילד ולא נתתי הרגשה של דחייה. גם לא הייתי מסוגל להגיד בצורה יפה ופשוטה שאני ממש מצטער אבל אני חייב ללכת הביתה ובשמחה מחר בהפסקה אני אשב ואקשיב לכל מה שצריך…המשפט הזה מעולם לא יצא מהפה שלי והתלמידים ידעו שאני תמיד שם בשבילם. בכל רגע נתון.

הימים חלפו, עברו כמה שנים בהן הספקתי להתחתן ונולדו לי ילדים משלי, אבל את המנהג הקבוע הזה לא הצלחתי לשחרר. הייתי חוזר בכל יום מותש לביתי, אחרי שמונה שעות של לימוד פלוס כמה שעות אקסטרה של התעניינות בתלמידים והקשבה לכלל בעיותיהם. פעמים רבות הייתי חוזר כשילדיי הקטנים כבר ישנים ולא הספקתי לדבר איתם מילה אחת במשך היום…אשתי ניסתה כמה פעמים לדבר על ליבי, לבקש ממני להוריד מהעומס הזה שגורם לי להיות עייף בזמן המשותף שלנו, אבל לא הייתי מסוגל.

עד שיום אחד, כשהגיע אחד התלמידים החביבים עליי לדבר איתי בסיום השיעור האחרון, התיישבתי כהרגלי על הכסא, מבטי נינוח ומקשיב כאילו אינני ממהר לשום מקום, ושאלתי אותו בחיבה…"כן יוסף הצדיק. מה בפיך? מה יושב על ליבך? אני כאן כדי להקשיב לך"

ויוסף פתח את פיו, דיבר ושפך את כל אשר על ליבו. "אבא שלי אדם מדהים, הוא אבא מסור ואוהב, הוא קונה לנו כל מה שאנחנו צריכים, הוא מפנק אותנו במתנות בלי גבול, תמיד יש לו מילה טובה עבור כל אחד מאיתנו והוא אוהב אותנו אהבה רבה. אבל. כל הדברים האלו קורים רק בזמן שאבא לא בעבודה. וזה כמעט לא קורה. אבא יוצא מהבית הרבה לפני שאנחנו קמים וחוזר הרבה אחרי שאנחנו ישנים. כשהיינו קטנים היינו שואלים את אמא איפה אבא? אבל היום כבר התרגלנו…את אבא אנחנו רואים רק משבת לשבת וגם אז הוא כל כך עייף מהשבוע האינטנסיבי שעבר עליו שהוא ישן רוב הזמן…רק בחופשים אנחנו זוכים לראות אבא חיוני ושמח אבל זה לא מצליח לחפות על שאר ימות השנה בהם הוא לא נמצא."  התלמיד לא הבין למה דמעות רותחות זולגות מעיניו של המורה. הוא הכיר אותי כאחד שמקשיב ואף לוקח לליבי את בעיותיהם של תלמידיו אבל לא חשב שעד כדי כך. "וזה כואב לי, המורה. אני רוצה יותר זמן עם אבא. אני צריך יותר זמן עם אבא. אני מרגיש שאני מפספס את השנים היפות שלנו יחד…אולי למורה יש עצה בשבילי?? איך לפנות אל אבא ומה בדיוק להגיד לו???"  בטח שיש לי!! רציתי לצעוק. תיגש לאבא שלך. תנער אותו מהבועה שהוא נמצא בה!!! תראה לו מה הם דמעות של ילד קטן שרק רוצה עוד זמן עם אביו!!!

 אבל המילים לא יצאו לי מהפה, מילותיו של תלמידי היו כסכין חדה בלב, וכל מילה נוספת סובבה את הסכין עוד סיבוב, ועוד אחד עד שהכאב היה בלתי נסבל… לראשונה בחיי הבנתי מה ההשפעה של העבודה האינטנסיבית שלי על ילדיי, בעיני רוחי דמיינתי את בני הקטן בן השבע יושב עם המורה שלו ומספר לו את אותם דברים. לא הייתי מסוגל להכיל את הכאב ורציתי באותו רגע לרוץ הביתה לחבק חזק חזק את בני ואת שאר ילדיי ולהבטיח להם שזהו. לעולם לא עוד. אני מבטיח לחזור כל יום בשעה הגיונית ולהקדיש את הזמן שלי להם.

'לעיתים התלמידים שלנו הם כמראה עבורנו', חשבי לעצמי בדרכי הביתה בעודי נכנס למכולת לקנות שוקולד מפנק עבור אשתי וילדיי, 'וטוב מאוחר מלעולם לא'.