יש לי תלמיד מתוק מאוד שמגיע קבוע מפתח תקווה. יום אחד הוא בא אליי ואמר:
“הרב, כל החברים שלי מתחילים להתחתן. אני כבר בן 25 ואף פעם לא הייתי בזוגיות”.
לקחתי לו את היד ואמרתי לו: “בוא נעשה הסכם. אני לוקח על עצמי להתפלל עליך כל יום, בלי נדר. אני רק בשר ודם, אבל אני אקרע את השמיים בשבילך. אבל אתה חייב לעזור לי, לעזור לך… מעכשיו אתה מגיע לשיעור תורה נוסף באופן קבוע! סך הכל שעתיים לימוד תורה. אם תתמיד בזה – בעזרת ה' יפתח לך המזל.
אני לא יודע מה יהיה, רק בורא עולם יודע מה יזמן, אבל אנחנו נעשה את המאה אחוז שלנו”.
הוא לחץ לי את היד ואמר: “יש הסכם”. מאותו רגע הוא התחיל להגיע קבוע – בימי ראשון ורביעי. כל שבוע, בלי לפספס. אחרי קצת יותר מחודש הוא בא אליי וסיפר לי, שבמקום העבודה החדש שלו הוא פגש מישהי, והם התחילו לצאת. שמחתי איתו מאוד והודיתי לבורא עולם. אבל שמתי לב למשהו. מהרגע שהם התחילו לצאת, הוא כבר לא הגיע פעמיים בשבוע לשיעורים… הוא כבר לא הגיע בכלל.
והבנתי משהו חשוב, וזה קורה להרבה אנשים- כשאנחנו צריכים משהו – זוגיות, שלום בית, פרנסה – אנחנו מקבלים על עצמנו קבלות ומתקרבים לבורא עולם. אבל ברגע שקיבלנו את מה שרצינו, לפעמים אנחנו שוכחים אותו.
ופה המסר:
עם בני אדם אפשר לעשות 'קומבינות', אבל לא עם בורא עולם…
מה שהוא נתן – הוא גם יכול לקחת. לכן צריך לזכור אותו גם אחרי שהברכה כבר הגיעה.