"ואז, אחרי שנגמרה המצגת, הדליקו את האורות באולם ופתאום התקרבו לבמה עשר בנות, לבושות בשמלות תואמות, וכלת בת המצווה עומדת באמצע, והן החלו לרקוד ריקוד מהמם, עם אפקטים ואורות, עם שיר מיוחד שהקליטו לה באולפן, ואחרי שהשיר הסתיים אמרו לנו לגשת לבר מתוקים…."
ידיי העמוסות בכביסה חמה שיצאה הרגע מהמייבש עושות את דרכן לספה בסלון, מתכוננות לשעת קיפול. את הדרך הקצרה מהאמבטיה לסלון מנעימה לי המתבגרת שלי בתיאורים מתיאורים שונים, צבעוניים ומגוונים על בת מצווה מפוארת ומרשימה שנכחה בה אתמול.
זו בת מצווה שלישית בחודש האחרון שהיא חוזרת ממנה עם עיניים נוצצות ורעיונות מוגזמים מכאן ועד להודעה חדשה, בטוחה שאנחנו הולכים לממש את כל אותן תוכניות והפקות גם בבת מצווה שלה עצמה.
בינתיים אני רק מקשיבה, מהנהנת בראשי ומדיי פעם משחררת קולות התפעלות לשמע הדברים. אבל יבוא הרגע שאצטרך לשבת ולהסביר לה שאצלנו בבית לא עושים דברים כאלה. לאחיות שלה היו בת מצוות הרבה יותר סולידיות, צנועות ועדינות וב"ה הן גדלו לתפארת ולא ניכר עליהן שסובלות מחסכים כאלה ואחרים.
בערב אני יושבת עם בעלי, מנסה לתאם עמדות. מספרת לו על הגיגיה של בת הכמעט-שתימעשרה שלנו, ששמעתי במשך כל הצהריים של אותו היום. וגם של אתמול. ושילשום.
היא כל כולה מונחת בתוך הדברים וכבר מפנטזת בראשה תרחישים הזויים לבת מצווה שלה עצמה. ואיך מורידים אותה מכל החלומות האלה?? אני חייבת את הראש הגברי, השכלתן שלו כדי לעזור לי להוציא אותה מהלופ הזה מבלי לפגוע בה.
והוא זורק רעיון יפה לאוויר, ומבטיח שכבר מחר הוא ימצא את הזמן לחזור הביתה מעט מוקדם מהרגיל ולשבת איתה, איתנו, לתיאום ציפיות.
חשבנו לעשות זאת בדרך נחמדה מהרגיל, אולי גם כדי לרכך את הקרקע שלא תרגיש שכל חלומותיה התנפצו באחת, לוקחים אותה לסיבוב רק עם אבא ואמא, שעת איכות ושיחה רק אנחנו והיא.
היא מאושרת, יושבת בינינו על ספסל צדדי בגינה, מלקקת בהנאה ארטיק חלבי משוקולד משובח.
אני מסמנת לבעלי להתחיל, כי אני איך אומרים.. פחות חזקה בדיבורים. והוא פותח את דבריו בקולו השלו והרגוע, כזה שגורם לך להקשיב, ואפילו להבין את הדברים, ולקבלם.
"נעמי יקרה שלנו, לפני כמעט שתים עשרה שנה הגעת לעולם. תינוקת מתוקה וחייכנית שגרמה לנו לשמחה רבה. אנחנו מתקרבים ממש לתאריך בת המצווה שלך והיינו רוצים לערוך תיאום ציפיות בינינו, אמא ואני, לבינך, עמ"נ שנוכל להגיע לאירוע בצורה הטובה ביותר המקובלת על שלושתנו.
אני שומע שלאחרונה נהיה טרנד כזה בציבור שלנו, להפוך את האירוע שהמשמעות שלו כל כך עמוקה וקדושה, מאירוע צנוע, יפה ומקסים, כזה שהעניין העיקרי בו הוא קבלת עול תורה ומצוות, היכנסה לעולמם של הגדולים, לעולם שבו יש אסור ומותר, זכות וחובה, לאירוע ענק, נוצץ ומנקר עיניים. אני לא אומר שזה פסול חלילה, כל אחד יעשה כראות עיניו וכהשקפת חייו, אני גם לא אומר שזה בהכרח סותר, יש כאלה המצליחים להפיק אירוע ברמה ואף להכניס לתוכו ערכים של קדושה ולזכור את המשמעות העיקרית שבו, אבל אצלינו בבית זה לא המצב. אנחנו דוגלים בפשטות, בענווה, איננו אוהבים אירועים גדולים שלא תואמים את אופיינו, ולכן מתוך נקודת פתיחה זו היינו רוצים לשמוע ממך, מתוקה, מה הם הציפיות והרצונות שלך וכיצד הם יכולים ללכת יד ביד עם הערכים של הבית שלנו"
נעמי הרהרה, היה נראה שהבינה והפנימה את עיקרי הדברים גם אם היה קשה לה להכיל אותם.
היא פתחה ברשימה סדורה שכנראה כבר הייתה מוכנה לה בראש מזה כמה שבועות, אבל נראה כאילו השמיטה חלק מהדברים בעקבות דבריו של בעלי. לא היה בדבריה שמץ של אכזבה או כעס, ונוכחתי לראות שוב, כמה הדרך הזו נכונה. כשאתה רוצה לומר משהו לילד, דבר שהוא לא בהכרח ייקח אותו בצורה טובה, תנסה לעשות זאת בצורה רכה, בדרך נחמדה ונעימה, אולי אפילו על ספסל בגינה עם ארטיק מנחם, כך הדברים מתיישבים טוב יותר על הלב ומתקבלים בהבנה. מנסיוני האישי, זה מתכון להצלחה.
ערכנו רשימה משותפת של דברים שהיא רוצה ועומדים בערכים וביכולות שלנו. היא אמנם התפשרה על תוכניות מפוצצות, הפעלות נוצצות ובר מתוקים מטורף עליהם חלמה, אבל קיבלה במקום זאת ערך מוסף ומשמעות אמיתית ליום הגדול.
ההתרגשות בבית הורגשה בכל מקום לקראת בת המצווה, היה כל כך מספק לראות אותה מתהלכת מאושרת, כמעט רוקדת, ולדעת שזכינו בילדה כזו בוגרת, מבינה, חכמה וערכית.
יומיים לפני בת המצווה בדרך חזור מהעבודה, עברתי ליד חנות תכשיטים שקרובה לביתנו. אני חולפת על פניה מדיי יום ביומו ובד"כ לא חוננת אותה אף במבט. התכשיטים בה דיי יקרים, לא משהו שאני קונה ביום יום. אבל הפעם, העפתי מבט מהיר על חלון הראווה ונזכרתי שבאחד מסיפוריה של בתי מבת המצווה האחרונה בה הייתה, היא סיפרה בהתלהבות שחברתה, כלת בת המצווה קיבלה מסבתה צמיד מדהים, עטור כולו באבנים נוצצות, והיא התהלכה איתו בבת מצווה המפוארת בהתלהבות כזו, שגרמה לבתי ושאר חברותיה לחלום על צמיד כזה משלהן.
באותו יום הסיפור הזה חלף באוזניי בלי להותיר הרבה רושם כי כפי שאמרתי אני רחוקה מהעולם הנוצץ הזה ולא כל כך מזדהה איתו. אבל הפעם, הפעם החלטתי שאני אצא מגדרי. מגיע לה, לילדה הקטנה והמדהימה הזו, שבנועם ובפשטות הותירה מאחור את חלומותיה הנוצצים והתחברה לערכים הפשוטים של הבית שלנו, הקשיבה להוריה בבגרות לא רגילה ולא התלוננה אפילו פעם אחת על כך שלא מילאנו את כל מבוקשה. להפך, היא שמחה בגורלה והבינה את המשמעות העמוקה של הדברים.
הפעם אני אשאיר את הרגליי הישנים בצד, ואקנה לה.
אני רוצה שהיא תרגיש שהיא הרוויחה, שמהקשבה לאבא ואמא לא מפסידים.
את החיוך על פניה בבוקר בת המצווה כאשר ענדתי לידה את הצמיד המנצנץ, לא היה מחליף אף אירוע אחר. מפואר ככל שיהיה.