שלום לעם ישראל היקרים והחביבים
נשאלתי מאת יהודי האהוב על הבריות, שבקיא בהלכות שמירת הלשון חפץ להיות, אך היצר הרע נלחם בו חזק, ואיתו כל יום הוא נלחם ונאבק. כי בבית שבו הוא גדל, העיתונים נערמים בכל יום כמו מגדל. ומדפדפים בעיתון מתחילה ועד סוף, ובכל רגע פנוי עוד כתבה רצים לקרוא ולחטוף. ומאז ועד היום נשתרש בו הדבר, ולהשתחרר מן ההרגל קשה עליו כבר. ומאז שהתחיל בשמירת הלשון להתחזק, מפעם לפעם את דיבוריו הוא בודק.
ושואל האם מותר לו לספר, את מה שקרא בעיתון ולא יותר. כי לפעמים מפרסמים דברי גנאי על אנשים, על יחיד או רבים ואינם מחשים. וכיון שזה כבר מפורסם וידוע, אולי אין בזה איסור ברור וקבוע.
ועניתיו שמה שכתוב בעיתון, אף אם נודע אצל ההמון, אסור לדבר ולספר לחבר, אם מאמין למה שאומר. כי אין לעיתונים נאמנות, שמה שכותבים זו המציאות. וכל זמן שהשמועה אינה מבוררת על פי עדים, לפעמים דרכם להפריז ולהגזים. ולכן אסור לדבר, ואת חדשות העיתון לספר. כי אפשר שיאמין לדבריו, וישא שמועת שווא על גביו. ואם יודע שחברו לא יקבל את דבריו כאמת מוחלטת, כי הוא יודע שבעיתון יש הרבה פטפטת, כי מוסיפים וממציאים דברים שלא היו מעולם, אז יכול לספר לחברו בפירוט מושלם, את מה שממנו היה נעלם. (חוט שני פרק ח' ס"ק א' עמ' תע"ה).
נזכה תמיד לקרוא בדברים של קדושה, ונהגה בתורה שהיא לנו מורשה. אמן כן יהי רצון.
ונסיים במעשה מאוד מיוחד, לחזק אהבת אדם לחברו כאחד: פעם הוזמן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד לחתונה, ובשעת החופה נתנו לו לברך ברכה ראשונה, ולא כמו המנהג לכבד את הרב בברכה אחרונה. היצר הרע מיד גרם לאנשים להתחיל לדבר, שהרב הוא לא עוד סתם מכר וחבר, והיה צריך לתת לו ברכה יותר מכובדת, וטענת היצר הזאת אצל אנשים תמיד היא עובדת. וכששמע הרב את דבריהם, אמר להם משפט לזכרון בין עיניהם: מעולם לא באתי לחתונה לקבל ברכה או מתנה, אלא לתת לזוג ברכה לעד, שיזכו בשמחה לבנין עדי עד, ולזרע בר קיימא מיד. ושיתקיים בהם ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ויזכו לגמור אחד על השני כל חייהם את ההלל.