בפרשתנו התורה מצווה אותנו, שלכל שבט יהיה מקום חניה ודגל משלו, ובני לוי חונים סביב המשכן, והם האחראים בזמן נסיעות, לפרק ולהקים את המשכן. והתורה מוסיפה שאם יבוא זר דהיינו מישהו שאינו משבט לוי, ויצטרף לפרוק או להטעין ייענש, וזו עבירה, וצריך להבין הרי לפרק ולהקים את המשכן, זה דבר מאוד גדול ומקודש, ומה מפריע אם בא אדם שאינו שבט לוי ורוצה גם להתקדש? התשובה היא שגם כאן באה תורתנו הקדושה ומעצבת לנו את הנפש בצורה מאוזנת וטובה, ונותנת שלווה ורוגע פנימי, וממילא כח לחיות את החיים נכון ונעים. ונסביר- מה המניע של האדם בנפש פנימה, לקחת מצוה שציוו מישהו אחר, נראה לאדם שזה משום שהוא רוצה להוסיף קדושה, אבל האמת היא שהוא רוצה להוסיף קדושה? לרוב זה מפני שאינו מרגיש מספיק קדוש במצוות שלו, דהיינו ה' ציווה כל שבט איפה להחנות, איזה דגל יהיה לו, ובא אחד שלא מרגיש מספיק קדוש בזה, ולכן יש לו תחושת חוסר והוא מחפש להשלים אותה, אז הוא לוקח מצוות של אחרים, ובא הקב"ה ואומר לו 'יהודי יקר אתה לוקח מצווה אחרת לא בגלל שאתה מעריך אותי, אלא זה לגאווה שלך, כי אם אני הקב"ה קדוש בעיניך אז כל ציווי שאני מצווה ואתה עושה, אתה תרגיש קדוש ומרומם. ואם אינך מרגיש כך, מוכח שאני לא מספיק בעיניך, ותחושה זו מייצרת לאדם קנאה, וחוסר שמחה וסיפוק במי שאנחנו. וזהו יסוד אדיר יהודי יקר- האם אתה מרגיש קדוש במי שאתה? אשה יקרה את מרגישה עבודת ה' בגידול הילדים, האם אנו מרגישים שלעשות את ציווי ה' זה דבר גדול וקדוש, לצערנו לרוב לא! וזה מייצר חוסר רוגע בנפש ותחושת חיפוש מתמדת, שאני לא מספיק טוב, וצריך לקחת על עצמי יותר. ומכאן מתחיל המון קלקול בחיים, לכן מצוה התורה לא לקחת מצוות של מישהו אחר, אלא תרגישו סיפוק במצוות שלכם.
