סיפורה של נועה, נערה שבחרה באמת הפנימית.
שמי נועה. גדלתי בבית דתי-לאומי מסודר. בית חם, הורים ערכיים, בית ספר תורני. הכול נראה תקין. מבחוץ – הייתי ילדה טובה. אבל בפנים – לא הרגשתי שייכת. בערך בגיל 14 התחלתי להרגיש ריחוק, ריקנות מכל דבר יהודי. התפילות, הקידוש בשבת בבית, אפילו שיחות של המחנכת – לא נגעו בי.
הרגשתי שאני משתתפת בהצגה, לא חיה באמת. כולם סביבי נראים מחוברים, מתפללים, מתרגשים.אני חייכתי כדי שלא ישאלו. לפעמים ניסיתי לשתף, ברמזים. לא תמיד ידעו מה לעשות עם זה. התגובות נעו בין "זה יעבור" ל–"ככה זה בגיל ההתבגרות". אז שתקתי.
יום אחד שמתי לב שאני כבר לא מתפללת שחרית, בהמשך מצאתי את עצמי לא מתפללת בכלל, כלפי חוץ לא ראו כלום, אך בפנים – הלב הלך ונסגר. בלילות הייתי שוכבת במיטה לבד, לא נרדמת, כולי במחשבות, באחת הלילות בשעת לילה מאוחרת, בכיתי את הלב שלי בשקט, פניתי לבורא עולם ואמרתי,
"ה', אני לא יודעת אם אתה מקשיב. רק תעזור לי לא לאבד את עצמי."
לאחר כמה ימים, במהלך שיעור בנושא אמונה, הרבנית אמרה:
"הקב"ה לא רוצה שתהיי מישהי אחרת. הוא רוצה אותך – כמו שאת, עם הלב שלך." המשפט הזה פשוט דיבר אלי, הרגשתי פתאום מחוברת למשהו גדול, התחלתי תהליך. לא בבת אחת. שיחה עם מדריכה ששמעה באמת. מחברת שבה כתבתי בלי מסכות.
קצת לימוד פנימי, בלי לחץ, בלי שאיפות ריקות. משהו בתוכי התרכך. נוצר קשר חדש עם ה'. כזה שלא נבנה על פחד – אלא על אמת. בסוף הגעתי למדרשה. שם מצאתי מקום לנשמה שלי. לשאול. להתחבר.
גם היום יש לי רגעים של בלבול. אבל אני כבר לא בורחת. יש לי עוגן. כשאני מדברת עם בנות אחרות, אני אומרת:
"אם את מרגישה רחוקה – אולי את בדיוק בדרך הכי קרובה.
אל תדחיקי, אל תברחי. תאמיני שאפשר למצוא את ה',
לא בתיאוריה, אלא בלב שלך פנימה."