יש רגעים שאתה עומד מול עצמך ומבין שהסיפור שסיפרת כל השנים הוא לא באמת הסיפור שלך, אני לא יודע מתי זה בדיוק, אולי בפעם הראשונה שפחדתי שיכעסו עליי אולי בפעם הראשונה שלא רציתי לאכזב, אבל זה היה חלק ממני, שקרים קטנים, תירוצים, סיפורים, עיגולי פינות, אם שכחתי להכין שיעורים הייתי אומר ששכחתי את המחברת ואם איחרתי הייתי מספר על אוטובוס שלא הגיע, זה היה קל לי, כבר נהניתי מהשקר שלי, וזה עבד לי אף אחד לא נפגע לפחות כך חשבתי, אבל לאט לאט השקרים גדלו יחד איתי, כבר לא הספיק תירוץ קטן והייתי צריך לבנות סיפורים שלמים כדי לכסות על עצמי, כל שקר גרר עוד שקר עד שלא זכרתי מה באמת קרה ומה המצאתי, הכי קשה היה בבית, ההורים שלי האמינו בי וסמכו עליי וככל שהם סמכו יותר. כך הרגשתי יותר פחד לאכזב אותם, אז שיקרתי יותר לא בגלל שלא אכפת לי מהם אלא כי היה לי אכפת מדי, יום אחד זה התפוצץ לי בגדול, זה היה מבחן חשוב ידעתי שאני לא מוכן ללמוד אז שוב ברחתי, כשהתוצאות הגיעו קיבלתי ציון נמוך מאוד. וכשאבא שאל איך היה, הייתי צריך לחשוב פעמיים אם קיבלתי ציון גבוה, הוא חייך ואמר ידעתי שתצליח, המילים האלה פגעו בי יותר מכל דבר אחר, כמה ימים אחר כך הוא קיבל טלפון מהמורה ואני זוכר את המבט שלו הוא סיים את השיחה לא כעס ממש לא. ראיתי רק אכזבה שקטה בעיניים שלו, באותו רגע הרגשתי משהו בי נשבר לא בו אלא בי, בלילה לא הצלחתי לישון והבנתי שאני כבר לא בורח רק מהאמת אלא מעצמי, כל השקרים האלה לא הגנו עליי אלא הרחיקו אותי מה אנשים שאני הכי אוהב, למחרת בבוקר נכנסתי לסלון ואמרתי. לאבא את האמת הכל על המבחן על השקרים על הפחד לאכזב, הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני לא צריך שתהיה מושלם אני צריך שתהיה אמיתי לעצמך עבורך'. המשפט הזה ליווה אותי הרבה זמן, לא הפסקתי לשקר ביום אחד אבל כל פעם שהתחשק לי לברוח נזכרתי כמה שקר עולה ביוקר לא בגלל העונש אלא בגלל המרחק שהוא יוצר, והיום אני מתמודד עם הפחד לאכזב אבל בוחר אחרת כי האמת אולי קשה לפעמים אבל היא הדרך היחידה לחיות באמת.
