יש עייפות שלא קשורה לשינה אלא ללב, ועייפות כזאת בדיוק היתה לי בשנים האחרונות בבית, מבחוץ הכל נראה רגיל, הילדים מסודרים, הבית מתפקד, ארוחות, כביסות, לימודים, שבתות, אבל בפנים הרגשתי שאני כבר לא מצליחה לנשום, כל היום הייתי עסוקה בלרוץ בשביל כולם ואף אחד לא באמת ראה כמה אני נשחקת, הילדים ביקשו דברים בלי סוף, בעלי היה חוזר עייף מהעבודה וגם לו היה קשה, ואני כל הזמן ניסיתי להחזיק את הכל שלא יתפרק, אבל לאט לאט נהייתי עצבנית יותר, חסרת סבלנות, כל רעש קטן הקפיץ אותי, כל ויכוח בין הילדים הרגיש לי כמו עומס שאין לי כח אליו, והכי כאב לי שדווקא עליהם הייתי מוציאה את כל הלחץ שלי, על האנשים שאני הכי אוהבת, יום אחד הבת שלי ביקשה ממני משהו קטן בזמן שסידרתי את הבית, ובלי לחשוב פשוט התפרצתי עליה, לא צעקה רגילה אלא כעס אמיתי שכבר ישב בי הרבה זמן, הבית השתתק והיא עמדה מולי עם עיניים פגועות, ואז היא אמרה בשקט משפט שלא יצא לי מהלב מאז, אמא פעם היית יותר שמחה, המילים האלו שברו אותי מבפנים, כי פתאום הבנתי שלא רק אני סובלת מהעומס הזה אלא כל הבית מרגיש אותו, באותו ערב ישבתי לבד במטבח אחרי שכולם נרדמו ופתאום בכיתי, לא בגלל מה שקרה באותו רגע, אלא בגלל כמה זמן כבר אני חיה בלי לעצור רגע בשביל עצמי, בלי לשתף באמת, בלי לבקש עזרה, כאילו אני חייבת להיות חזקה כל הזמן, אבל בפנים כבר הייתי מותשת, לאט לאט התחלתי להבין שאמא שלא דואגת לנפש שלה בסוף נשברת על הילדים שלה, ושבית רגוע לא נבנה רק מזה שהכל מתקתק אלא מזה שיש בו גם לב רגוע, התחלתי לעצור יותר, לדבר עם בעלי על מה שעובר עליי במקום לשמור הכל בפנים, להסכים שלא הכל חייב להיות מושלם כל הזמן, והיום אני מבינה שלפעמים הדבר שהכי מציל בית זה לא עוד כח אלא רגע אחד שבו אדם מרשה לעצמו להודות שקשה לו.
