לכבוד ידידי ורעי הנכבד והנעלה הרה"ג אברהם שלום ביטון שליט"א.
אודות שאלת מר בענין אדם אשר מכיר בעצמו שהוא שכחן גדול, ומאז עמדו על דעתו לא הצליח לספור כל ימי העומר כדת וכדין, האם במקרה כזה עדיף שמתחילה יספור בלא ברכה, או שמא עליו להתחיל, ואם חלילה ישכח אנוס רחמנא פטריה. והנני להשיבו בקצרה כמסת הפנאי.
הנה מרן החיד"א בספרו מורה באצבע (אות ריז), כתב שיש להזדרז בימי הספירה לעשות סימנים שלא ישכח לילה אחד מלספור ספירת העומר, שאפשר שישכח לספור גם ביום, ולא יוכל לספור עוד בברכה, וגם כל הברכות שבירך על ספירת העומר בלילות שעברו יהיו ברכות לבטלה. וביאור דבריו היינו משום שחושש לשיטת בעל הלכות גדולות, שאם הפסיד יום אחד מימי הספירה שוב אינו רשאי להמשיך לספור בברכה, כיון שאינו "תמימות", ולכן הרי זה ברכה לבטלה. ולכאורה לפי דברי החיד"א האמורים בנידון דידן היה נראה להורות שאם יודע בירור שישכח לספור העומר באחד מימי הספירה, עדיף שמתחילה יספור בלא ברכה.
אמנם כבר נודע מה שכתב הריטב"א (חולין קו ע"ב ד"ה אמר רב), שהמברך על נטילת ידים כדי לאכול כביצה לחם, ולאחר מכן נמלך ולא אכל כביצה, לא הוי ברכה לבטלה ע"ש. והיינו משום שבשעה שבירך היה כדין, שוב אין במה שנמלך משום ברכה לבטלה. ולפי דבריו הוא הדין בנידון דידן, כיון שבשעה שבירך עשה זאת כדין, אזי גם אם לאחר מכן ישכח לא הוי בגדר ברכה לבטלה. וכ"כ הגר"ש קלוגר בשו"ת קנאת סופרים (סו"ס טוב טעם ודעת סי' לט), בנידון דידן.
ועיין בחזון עובדיה (יו"ט עמ' רטז), שהתקשה בדברי מרן החיד"א הנזכרים, והוסיף שאף הוא בעצמו במחזיק ברכה (קונטרס אחרון סי' קנח), הביא דברי הריטב"א הנזכרים וסתם כדבריו, ושם כתב ליישב ששונה נטילת ידים, שמכיון שנטל ידיו כבר נסתיימה מצות הנטילה שעליה הוא מברך, ואף שיש תנאי שיאכל כביצה פת, מכל מקום עצם קיום המצוה כבר נשלם, משא"כ לגבי ספירת העומר, לדעת בעל הלכות גדולת, אם שכח לילה אחד הרי שהוא חיסר מן המצוה, והו"ל ברכה לבטלה. ולכאורה לפי דבריו משמע שיש להחמיר בנידון דידן, אף לדברי הריטב"א.
אמנם בשו"ת חזון עובדיה (עמ' תקי), כתב שנראה יותר שלא התכוין החיד"א באמת שיהיו ברכותיו לבטלה למפרע, אלא לזרז ולהזהר בדבר עד כמה שאפשר, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וא"כ צ"ל שמה שכתב בחזון עובדיה יום טוב, אינו אלא כישוב לדברי בחיד"א, אבל אינו לדינא. וכן יש להוכיח מתשובת הרדב"ז (סי' אלף קב), וכן נראה עיקר לדינא. ועיין גם בילקוט יוסף פסח (הנד"מ ח"ג עת' תקכח). וכן בספירת העומר (עמ' קל). ולכן מסקנת הלכה: גם אדם אשר יודע ומכיר בעצמו שהוא שכחן גדול, יתחיל לספור העומר בברכה, ואין לחשוש שישכח.